אור ואהבה
בעידן ה’סחבק’, בו כל פגישה אקראית ברחוב מלווה בחיבוק ונשיקה, מפליא עד כמה אנשים ממשיכים להרגיש רחוקים זה מזה ובודדים בכאבם האישי. מסתבר, שקרבה פיזית יכולה להיות חסרת משמעות, ואפילו מנוכרת, אם היא איננה כרוכה בקרבה נפשית. בקיצונית, אנו פוגשים קרבה-רחוקה כזו בפרשתנו: “וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, ויפול על צואריו וישקהו…” (בראשית לג, ד), המילה וישקהו מנוקדת מעליה, ויש מרבותינו שמצאו בכך רמז “נקוד עליו, שלא נשקו בכל לבו” (רש”י).
כאן אנו מבינות את עומק הסוד – השאלה היא אם “כל הלב” נמצא או לו. שאלת “מה שלומך?” שאיננה מלווה בהתעניינות אמיתית, עלולה להשאיר את הנשאלת עם טעם מריר של ריחוק, ואילו לחיצת יד מלאה חום יכולה ללוות אדם לכל החיים, כפי שמעידים אנשים שזכו לכזו לחיצה מלבו האוהב של רבי אריה לוין זצ”ל.
המאבק בין הקרירות והחום, המרוחק והקרוב, החיצוני והפנימי, התגלגל שנים רבות אחר כך בדמות מלחמת ישראל ביוונים. ר’ שלמה קרליבך אומר ש”ליוונים לא היה אכפת מה תעשה, ובלבד שלא תהיה קשור למה שאתה עושה. תעשה כל מה שאתה רוצה, רק אל תכניס את הלב שלך לתוך זה” (“למען אחי ורעי”, עמ’ 179). לדבריו, גישה זו מסומלת בכך שהם היו מוכנים להשאיר את בית המקדש על תלו, ורק חיללו וטימאו את הפנים שלו, את תוכו. נרות החנוכה שאנו מתכוננים להדליק, שבים ומחזירים לנו את האור והחמימות לחיים. הם תורמים לנו בבניית בתינו, ומחברים אותנו ביתר שאת זה לזה ולריבונו של עולם.
ולרוצות להקדים, אפשר להתחיל כבר בי”ט כסלו, ראש השנה לחסידות. להתקרב ולאהוב זה את זה, להאיר ולהחיות את כל המחשכים, זו תורת החסידות על רגל אחת (“היום יום”, כד טבת). ואידך פירושא הוא, זיל גמור.
מתוך ספרנו “כאור שבעת הימים”