הבקשות הלאומיות
לאחר בקשות היחיד – בין ברוחניות ובין בגשמיות, מגיע תורן של הבקשות הלאומיות. גם בקשות היחיד מנוסחות בתפילת שמונה עשרה בלשון רבים, אך כעת עסוקים אנו בבקשות הנוגעות לאומה בכללותה.
בקשות ‘השיבה שופטינו’ ‘ולמלשינים’ ‘ועל הצדיקים’ נוגעות בתיקון הרוחני של האומה. כינון משפט צדק יביא לבירור האולטימטיבי, מיגור הרשע והרשעים ועליית קרנם של הצדיקים. הטוב והמוטב הנפרדים זה מזה ומתבררים זה על רקע זה, מגיעים שניהם לתיקונם בתיקון עולם במלכות ש-די.
כאשר אנו מתפללות את הברכות הללו, יכולות אנו להחליט היכן להניח את עצמנו ‘על המפה’. כאשר יתפרדו כל פועלי אוון עולה הזעקה “ושים חלקנו עמהם”, עם הצדיקים, שנזכה להיות מהבוטחים בשמך באמת, והבוטח בה’ חסד יסובבנהו.
לאחר הבירור הרוחני מגיע השלב בו הפנימי יכול להופיע אף בחיצוני, והמציאות כולה נתקנת. ירושלים ומלכות בית דוד מגלים בממדי המקום והנפש את החיבור בין הארץ והשמים. בברכות הללו מבקשים אנו על גאולת השכינה, וחזרת ה’ לשכון בירושלים כשישועתו, כביכול, היא ציפייתנו כל היום.
החתימה של שתי הברכות הללו מגלה כי אין מדובר רק על דבר מה שיתרחש בעתיד, אלא הוא מתהווה כבר כעת בהווה. ה’ הולך ו”בונה ירושלים” ו”מצמיח קרן ישועה”. כמו זרע הצמח הנרקב באדמה, צמיחת הישועה מתחילה לא אחת במה שנדמה כריקבון, אך מובטחים אנו שזהו חלק מתהליך של גאולה.
אחר כל הבקשות הפרטיות והכלליות, הרוחניות והגשמיות, עולה זעקה – “שמע קולנו”. כביכול, פונים אנו אל הקב”ה ואומרים: יותר משאמרנו – לא אמרנו, יותר משגילינו מלבנו – אין אנו מצליחים לגלות. שמע קולנו, מעבר למילים הנאמרות והגנוזות, האזן לטון, לשוועה, לפניה.
שערי דמעה לא ננעלו, וכקול התינוק הבוכה – זעקת התפילה היא האות שאנו חיים. שטחנו בפניך את כל רצונותינו, את כל נבכי וגנזי לבבנו, תחוס ותרחם, כי אתה הרי שומע תפילת כל פה, ברחמים.