חננו בדעת
זהו. כבר נכנסנו פנימה לתוך הארמון. אנו עומדות לפני המלך הכל-יכול, מי שיש בידו לתת לנו כל מה שרק נבקש.
אי, אי, אי. מאיפה מתחילים? יש לנו כל כך הרבה רצונות, וכל כך הרבה צרכים. בריאות, פרנסה, שלום בית. מה נבקש ראשון?
דעת. נבקש דעה, בינה, והשכל. חכמה, בינה, ודעת.
מדוע בקשה זו, היא הראשונה?
בפשטות ניתן לומר שצריך ‘שכל’ כדי לדעת מה לבקש. ייתכן שאנו רוציות דבר מה אך הוא דווקא איננו לטובתנו, ואולי אנו חפצות במשהו שעדיף לוותר עליו…
נוסף על כך, צריך לדעת איך לבקש. באיזה סגנון, אופן וצורה.
אך מעבר לאלו, צריך לדעת בשביל מה אנו מבקשות. לשם מה אנו רוציות שה’ ימלא את כל מאוויינו. לאיזו מטרה זקוקות אנו לכסף ולפרנסה? מה נעשה עם גופנו הבריא? בקשת הדעת בראש הבקשות כולם עוזרת לנו תחילה ‘לסדר את הראש’. בברכה זו נקבל את הדעת וההשקפה הנכונה: בקשותינו למילוי הצרכים צריכים להיות בשביל מטרה אחת ויחידה – גילוי כבוד ה’ בעולם. כל מתנת שמים שנקבל, תכליתה לסייע לנו בתפקיד שלמענו נשלחנו לעולם הזה. אם נשכיל לבקש להיות ‘חיילים של המלך’, הוא כבר ידאג לכל מחסורנו – אוכל, ביגוד, מחסה וכד’.
נקודה נוספת. הכוונה הבסיסית ביותר שחייב האדם לכוון בתפילת העמידה היא: “דע לפני מי אתה עומד”, לחשוב על כך שאנו עומדות מול ריבונו של עולם, ועמו אנו מדברות. על פי חז”ל מכוונות שמונה עשרה הברכות כנגד 18 חוליות בעמוד השדרה, והכוונה הבסיסית הזו, שאנו עומדות לפני ה’, היא ‘חוט השדרה’ עצמו. בתפילת העמידה אנו לא רק עומדות בתפילה, אלא שהתפילה מעמידה את כל סדר יומנו, וכל תפקודנו הגשמי והרוחני. בבקשת הדעת ,לפני כל בקשה אחרת, אנו מבטיחות שה’ראש’ יהיה במקום הנכון, וממילא ילך כל הגוף אחריו. “דעת קנית – מה חסרת. דעת חסרת – מה קנית” (קהלת רבה ו,א).
[מקורות: “עולם התפילות”, “ללמוד איך להתפלל”].