לבנות גשר לקשר
בטרם נוכל לשטוח את בקשותינו לפני ריבונו של עולם, עלינו לדעת היטב לפני מי אנו עומדים. לשם כך נתקנו שלש הברכות הראשונות בתפילת העמידה, ובפרט – הברכה הראשונה. בברכות אלו אנו עורכים שבחו של מקום, ומתבוננים במהותו, עד כמה שאנו יכולים להשיגו.
התיאור הראשון של הקב”ה בתפילה היא ‘א-לקינו וא-לקי אבותינו’. מעניינת העובדה שאיננו פותחות ברוממות הנשגבה של הא-ל, אלא בזיקתו אלינו – בני האדם. ה’ הוא א-להינו, הא-להים שלנו. יש לנו אפשרות לקשור איתו קשר אינטימי, ומערכת יחסים קרובה.
בהמשך הנוסח אנו מדגישים את הקשר שבנו אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, עם ה’. כל אחד מן האבות הכיר וידע את ה’ מתוך עבודתו הוא, ובסגנונו המיוחד לו. אף עלינו מוטלת החובה לא להסתפק במקום בו נולדנו, על פסגת ההר שכבשו אבותינו בעבודתם את ה’, אלא לגלות את הפסגות הרוחניות הנוספות אליהן אנו יכולים להעפיל. עם זאת, בטעם נעלה אל ההר הבא, אנו קושרים את עצמנו בחבל עבות כדי להישאר מעוגנים בכל מצב. אבותינו הורישו לנו מתנות נפלאות של אמונה ועבודת ה’, ועם הכוחות הללו אנו מוזמנים וצריכים לצעוד קדימה.
עם כל מה שנאמר על הקב”ה ועל זיקתו אלינו כבני אדם, הוא עצמו נשאר נשגב ומרום. תארי הא-ל הגדול הגיבור והנורא הם מקצת שבחו, שמזכירים לנו כמה א-לקים גדול, וכמה הוא אוהב אותנו. ממילא הוא גם הכתובת המדויקת לכל בקשותינו וצרכינו.
פתחנו בזכות אבות, בפ’רק הראשון’ של ספר ההיסטוריה, ואנו חותמים את הברכה ב’פרק האחרון’ של הספר – גאולת בני הבנים. יש נקודת מוצא, וישנה גם נקודת יעד. אנו צועדים במסלול ברור, שמהותו – גילוי כבוד ה’ בעולם, “למען שמו באהבה”.
הא-ל הגדול הגיבור והנורא, יעזור ויושיע ויגן עלינו, בצעדנו בדרך זו.
(תודה לאבי מורי שליט”א ולחמי מורי שליט”א על ההשראה).