מיכלא דמהימנותא – מאכל האמונה
בליל הסדר אנו לא רק מדברים על האמונה, ומתחזקים בכך שאנו בני מלכים דרך ההסבה ופרטי הסדר. אחת המצוות מן התורה בלילה זה היא: אכילת מצה, המכונה בזוהר הקדוש “מיכלא דמהימנותא” – מאכל האמונה.
המצה היא מאכל האמונה, מתוך שהיא מזכירה את יציאת מצרים, שכאמור, מהווה את הבסיס לאמונה. “משרשי מצווה זו, כדי שיזכרו היהודים לעולם הניסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים”[1]. הסבר זה מתלבש על פנימיות המצווה, כפי שהרחיב בזה אדמו”ר הזקן[2].
עצם אכילת המצה יכולה לחזק אצלנו את האמונה. זאת, כיוון שהניצוצות המתלבשים במצה, מקורם במקום גבוה ביותר בעולמות העליונים (“הארץ הרוחנית”). בנוסף, יכולים אנו לראות כיצד המצה, כפי שהיא מופיעה בעולמנו, מסמלת את האמונה.
למצה אין טעם, וכך גם האמונה היא הכרה והתקשרות בקב”ה, “במה שלמעלה מטעם ודעת”. המצה עצמה היא דקה שבדקות, לעומת החמץ ה’מנופח’, ובכך היא רומזת לעניין הביטול, “וזהו שנקראת המצה בזוהר מיכלא דמהימנותא, שהאמונה הוא גם כן בחינת ביטול, שמבטל שכלו ואינו מבקש טעם, רק מאמין האמת באמונה הטהורה, ונמשך בחינה זו בנשמה על ידי מצות אכילת מצה”[3].
עסקנו למעלה במושג של ידיעה ביחס לאלוקות, אך כל זה היה בבחינת ‘ידיעת מציאותו’ ולא ‘השגת מהותו’. אומר הבעל שם טוב: “תכלית הידיעה שלא נדע. אמנם, יש ב’ סוגים שלא נדע, אחד מיד: שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר דאי אפשר לידע, שני: שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לידע”[4].
האמונה היא ההתמסרות והביטול שלנו ל’לא-נודע’. ברמה הראשונית יש בה הכרה בכך שיש מציאות והנהגה מעבר להשגתנו (“ביטול היש”), וברמה גבוהה יותר אנו כבר לא צריכים ‘לבטל את רצוננו מפני רצונו’, אלא שאנו מתבטלים ממש לנוכח המפגש עם האין-סוף ברוך הוא (“ביטול במציאות”). זהו “גילוי שכינה” בחצות הלילה של פסח.
משל המובא בספרי החסידות לרמות השונות של הביטול, הוא התינוק שקורא לאביו “אבא”. בשלב ראשוני בוודאי אין התינוק מבין מהו אבא, וכיצד עצם מציאותו שלו היא פועל יוצא של מציאות האבא, אך הוא מכיר בכך שיש מישהו כזה שקוראים לו “אבא”. אמנם, גם שלב זה הוא שלב מפותח של התינוק, שכן כאשר הוא נולד הוא איננו אומר דבר.
למדונו חז”ל, “שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן”[5]. ובזוהר הקדוש הוסיפו, שזהו בדיוק עניין המצה. כאשר אנו אוכלים מצה העשויה מדגן, לשם מצווה, אנו מקבלים את היכולת לקרוא “אבא”.
בזמן אכילת המצה, בתחילת הלילה, עדיין איננו במדרגה להשיג את הביטול השלם לאלוקות. אך מתוך התבוננות בכך שיש “אבא”, ושבאמת אנו בטלים אליו, יש סיכוי שנזכה בע”ה גם להגיע לדרגת ה”ביטול במציאות”, לנוכח התגלותו, “כחצות הלילה”[6].
אם, אמון ואמונה
ייתכן שיש משהו בטבע הדגן, שמאפשר לילד לומר “אבא”, אך אולי גם מציאות הדגן בבית, שהובא על ידי האב ‘בזיעת אפו’, מאפשרת לו את הקישור למקור.
מכל מקום, עוד לפני שמכיר התינוק ב”אבא” ו”אמא” כפי שבא הדבר לידי ביטוי בקריאתו, יש לתינוק ידיעה פנימית (אמונה), שיש שם מישהו בשבילו. בכייתו של התינוק, לדוגמא, נובעת מן האמונה שמישהו יענה לו.
למעשה, כל מערכת היחסים בין התינוק והוריו, היא מבנה המכין אותנו למערכת היחסים בינינו לבין ריבונו של עולם. “המילים שמשורש א.מ.ן. קשורים זה בזה. מצב של ‘אמונה’ נולד מצירופם של ‘אומן’, נאמנות, ו’אמון’. כשהורים נאמנים לתפקידם ואומנים את הילד, הילד שחייו צומחים על כפי הוריו, נותן אמון ובוטח בהם. רגשות אלו הולכים ונעשים במשך השנים לקניין נפשי מוחלט, העומד בבחינת ‘אמונה’ בבית שגידל אותו”[7].
האמונה מתפתחת דרך חוויות חוזרות ונשנות של אמון שנותן התינוק והילד בהוריו האומנים אותו בנאמנות. כאימהות, אנו מפתחות את מידת האמונה של ילדינו, בכל היענות שלנו לבכייתם, בהאכלתם כשהם רעבים, ובהמשך: עם כל הקשבה וסיפוק של צרכיהם הרגשיים.
האמונה הזו, כתכונה נפשית, מאפשרת גם קומות נוספות של אמונה ביחס לרבונו של עולם. בליל הסדר, עוד לפני אכילת המצה, ואף לפני שאנו מדברים ביחד על יסודות האמונה, יושבים אנו ביחד: אבות ואמהות, בנים ובנות, חבורות חבורות, ובכך אנו מתחזקים באמונה.
ויהי רצון שיתקיימו בנו במהרה דברי הנבואה האחרונים, בהם אנו מפטירים בשבת הגדול[8]: “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בא יום ה’ … והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.
מתוך ספרנו “אור הלבנה”. לרכישת הספר לחצי כאן
[1] “ספר החינוך”, מצוה ה.
[2] תמצית מדבריו מובאת להלן. בהרחבה ניתן לראות ב”חסידות מבוארת” מועדים ח”ב, “ששת ימים תאכל מצות” פ”ג.
[3] אדמו”ר הזקן, שם.
[4] כתר שם טוב עמ’ ג.
[5] ברכות מ, א.
[6] שמות יא, ד.
[7] “אהל יעקב ולאה”, עמ’ 153. נדפס גם בחוברת “אם, אמון ואמונה”.
[8] מלאכי ג, כג-כד.