נזכור
ביסודם של שני הימים שנזדמנו לפונדק אחד, צום העשירי בטבת ויום הקדיש הכללי, דומה כי ישנו ציווי משותף: לא לשכוח.
לכל אחד מאתנו יש זיכרון אישי, אך יש גם מושג של זיכרון קולקטיבי. כלומר, חוויות ואירועים הנצרבים בתודעה המשותפת לכולנו.
מקום של בכורה בזיכרון הכללי שלנו תופסת ירושלים, “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…” (תהילים קלז, ה). ארבע הצומות, שעשרה בטבת הוא הראשון שבהם, מבחינה כרונולוגית, מהווים רק חלק מריבוי התזכורות שיש לנו לירושלים ולבית המקדש. מתחת לחופה ועל קיר הבית, בהשמטת כלי מן השולחן, או בתכשיט החסר מן ההופעה המושלמת, ניצבת ירושלים, ואנו מתבוננים שוב ושוב בחור הגדול שנפער בחיינו.
כך גם ביחס לשואה. עלינו לזכור ולא לשכוח, את אשר קרה לעמנו, בבחינת “זכור את אשר עשה לך עמלק” (דברים כה, יז). הזכירה איננה מחייבת שקיעה בתמונות הזוועה, אך הזיכרון צריך ללוות אותנו בחיינו, ובכוחו לכוון אותנו לדיוק יתר בפעולותינו ועבודתנו.
ישנן אפשרויות רבות לשילוב הזיכרונות הללו במהלך החיים השוטפים, באירועים מיוחדים כבחיי היום-יום. זכירה מתמדת, מבלי לתת לעצמנו לשקוע בשכחה שאנו בגלות ומצפים לישועה, תוביל אותנו לזעקה אמיתית – “עד מתי?”, ובע”ה גם לגאולה השלימה במהרה בימינו.
מתוך ספרנו “כאור שבעת הימים”. לרכישה לחצו כאן