קדוש, קדוש, קדוש
“אתה קדוש”. היש שתי מילים רחוקות יותר זו מזו?
אתה – נוכח, קרוב, נגיש. קדוש – מרומם, נשגב, נבדל.
בברכה השלישית בתפילת העמידה נראה כי אנו עושות מעבר קל מהפניה אל הקב”ה כפי שהוא מתגלה בחיינו, לפן האלוקי שמרומם מעל ומעבר להשגתנו. אם כל קדושה היא נשגבות, אזי הקדושה המשולשת של הקב”ה, היא כ’חזקה’ של רוממות ונבדלות מכל בריה קרוצת חומר.
ועם זאת, “קדושים בכל יום יהללוך סלה”, אנו עם ישראל, בעלי נשמה שהיא חלק א-לוה ממעל ממש, זוכים להלל ולשבח את שמו. אנו עולים על קצות אצבעותינו שוב ושוב במהלך אמירת הקדושה, וכאילו מנסים לרמוז שאף אנו רוצים להתעלות ולהתרומם מעל האדמה והארציות. בברכת “אתה קדוש” אנו שוב מדברים על הקשר שלנו עם ריבונו של עולם. הפעם, במכנה הגבוה ביותר, בנקודה העצמית שלנו, שדבוקה בעצמותו יתברך.
אם נתבונן בשני הפסוקים הראשונים שנאמרים על ידי הציבור כולו בקדושה, במסגרת ברכה זו, נגלה שהם כמעט הפוכים זה לזה. האם “כבודו מלא עולם”? או שמא, “ברוך כבוד ה’ ממקומו”, המסויים ואולי אפילו הנעלם?
בתנא דבי אליהו (רבה, יז) מובא, כי את הפסוק הראשון “קדוש, קדוש, קדוש…” אומרים אלפי רבבות מלאכים מזריחת החמה ועד השקיעה, ואילו את השני, “ברוך כבוד ה’ ממקומו”, אומרים אלפי רבבות מלאכים מהשקיעה ועד הזריחה. שני עתים דומים יש לנו גם בחיי הנפש. יש תקופות מוארות, מ’זריחה ועד שקיעה’, בהן אנו מגלים את כבוד ה’ על כל שעל ושעל, בצורה בהירה וגלויה. לעומת זאת, יש לנו גם לא מעט תקופות חשוכות, מ’שקיעה ועד זריחה’, בהם כבוד ה’ נעלם מעינינו, ואנו חשים כי הוא גנוז מעבר להשגתנו והרגשתנו. הסוד הוא, שיש לשבח את ה’ בין כך ובין כך. בין אם אנחנו מוארות או כבויות, בכל מצב רוח ונפש, עלינו להתפלל ולשבח אותו יתברך, והרי הוא מתעלה ומתקלס על ידינו.
[על פי “עולם התפילות”, ו”נתיבות שלום” ח”א עמ’ קצב]