לשבוע מטובך
יש בקשות שמעוררות את הלב מעת לעת, יש משאלות שמאירות רק לעתים מזומנים, אך דומה כי בקשת פרנסה היא בקשה קיומית, יום-יום. ברכת “ברך עלינו” או “ברכנו” מוקדשת לצורך זה של הקיום. הבקשה, שנוסחה הוא סביב התוצרת החקלאית, רלבנטית עבור כולנו, בהתייחסה אל הקרקע כאל מוקד התזונה של האדם באשר הוא.
בברכות העמידה בולט החיבור בין הרוחניות והגשמיות. אנו מרוממים את צרכינו הגשמיים לכדי עבודה רוחנית, ומבקשים שגילוי אלוקות יתרחש על ידי כך שהקב”ה ימלא כל צרכינו במציאות. החיבור הניגודי הזה בא לידי ביטוי בשיאו בברכת השנים. הצורך הבסיסי ביותר של האדם – המחיה, היא ביטוי לברכה הישירה של ה’ לאדמה. חיבור מושלם זה של גשם ורוח, מעלה ומטה, מגיע לשיאו באדמת הקודש של ארץ ישראל, ארץ אשר “עיני ה’ א-לקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה”. בארץ הזו כל כך ברור, כי על מנת להתברך כלכלית, יש להרים את העיניים לשמים ולהתפלל.
פרנסה ושפע כלכליים, כאמור, הן בקשות קיומיות, אך לא די באלו. אנו מבקשים שוב ושוב שהתבואה תהיה לטובה, והמטר יהיה לברכה. יש אנשים שזכו בפיס, והדבר הביא לחורבן עולמם. אכן, יש ‘עושר שמור לבעליו לרעתו…’. בקשתנו היא שהכסף יהיה מבורך, ושבשפע נזכה לעשות שימוש מושכל, ולהתנהל אתו נכון. למעשה, על אף הרוויה הכלכלית, על פי נוסחים רבים אנו מדגישים שהשובע יהיה “מטובך”. כי לא על הלחם לבדו נחיה, אלא על מוצא פי ה’. השביעה האמתית תהיה מהדביקות בריבונו של עולם, שמתגלה בטובו, בסיפוק מזונותינו.
מנהג המובא במסורת החב”דית הוא, כי יש לכוון בברכה על גפן לקידוש, חיטים למצות וכד’. מיקוד בקשת השפע להיותו כלי לדבר מצווה, מזכיר לנו את התכלית: כל מה שברא הקב”ה בעולמו הוא לכבודו. בכל מתנה שמימית שנקבל, עלינו הזכות והחובה לקדש בו שם שמיים.