להודות, להודות, להודות
תפילת שמונה עשרה, כידוע, מתחלקת לשלשה חלקים: שבח, בקשה והודיה. ואולם, כאשר אנו מגיעים לברכת ‘רצה’, הפותחת את השליש האחרון, נשאלת השאלה ‘ולהודיה מה זו עושה’? איזו ‘תודה’ גלומה בברכה זו?
כנראה, שההודיה בברכת ‘רצה’ היא על עצם הזכות לעבוד אותו יתברך. אנו מבקשים שה’ ירצה בתפילות שהתפללנו, ואף ישיב את העבודה בבית המקדש, שהתפילות הן רק הד של זכרם. אך מעבר לאלו, נראה כי אנו מודים על בחירת ה’ בנו ובעבודתנו, ושהללו הינם בעלי משמעות לפניו.
בברכת ‘מודים’ מגיעה ההודיה לשיאה. מודים אנו על כל רגע של חיים יום-יומיים, ואף על הפקדת הנשמה בלילה. מכירים אנו טובה על הניסים הגלויים והסמויים, המתנות הקטנות והגדולות שה’ מרעיף עלינו, ערב ובוקר וצהרים. כדאי להתרגל בברכה זו ממש להתבונן ולחשוב על מושא הכרת הטוב שלנו – לדוגמא, אנו נושמות, יש לנו משפחה, הגענו לעבודה בזמן, ואנו זוכות להלל ושבח אותו יתברך.
לאחר שזכינו לפתוח את כל צינורות השפע דרך התפילה, יש צורך בכלי שיחזיק את כל הברכה הזו, ואין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. שלום בינינו מאפשר לנו כאחד לזכות באורו יתברך. כמו פריזמה הפורסת את הגוונים השונים של קרן האור, מתפרטים ומשתלשלים כתוצאה מהארת פניו יתברך – תורת חיים, אהבת חסד, צדקה, ברכה, רחמים, חיים ושלום. שבע הופעות טובה, שהן כשבעת גווני הקשת.
עם סיום תפילת שמונה עשרה, מוסיפים אנו תחינה קטנה, שכל השפע לו זכינו בפינו על ידי התפילה, לא ייעלם על ידי שימוש לא נכון בפה. מבקשים אנו לשמור על הקדושה בכך שה’ ינצור את לשוננו מרע, ונפשנו תישאר שפלה כעפר לקבל את כל טובו של ה’.
בסופו של דבר, חותמים אנו ומבקשים “יהיו לרצון אמרי פי…”, שמוצא שפתינו יהיה לרצונו יתברך, והגיון לבנו – כוונתנו הפנימית – לנחת רוח לפניו.