זכור
סבתא יקרה תחי’.
אני כותבת אלייך, כי סוף סוף הפנמתי את העובדה שאת כבר לא יכולה לשמוע אותי. ייתכן והזִקנה הכבידה על שמיעתך, אך לא מן הנמנע שאת בוחרת, במודע או שלא במודע, להתנתק מכולנו ולהתכנס בתוך עולמך.
את כל העושר והגוונים הממלאים את עולמך זה, לעולם לא נדע. אך אנו יודעים היטב, שיחד עם האור שם, נח לו גם צל שחור גדול. דם ואש ותמרות עשן. אבא ואמא, אח ואחות, וארובות.
אנחנו יודעים, כי קצת ספרת לנו. ביד ושם, וגם במרפסת ביתך. מדי פעם שיתפת אותנו בפיסה כואבת מלבך השרוף, מהחלק שנשאר שם לעד, באושוויץ. ועוד היו פעמים שלא פתחת את פיך, אך ידענו שאת שם. במבט המזוגג בליל הסדר, בבכי שפרץ לפתע כשמצאת תמונה, בצעקה שלא היינו אמורים לשמוע באמצע הלילה.
רצינו מאוד לומר לך, סבתא יקרה, שאנחנו לא רק יודעים, אלא גם זוכרים. זוכרים בכל שמחה משפחתית כשמספרים את סיפור הקרון, זוכרים כשכהכנה לחגים אנו קוראים בספר ‘אני מאמין’, זוכרים בשמות שניתנים לילדים – ב”ה דור רבעים, זוכרים יום יום ולא שוכחים את אשר עשה לנו עמלק.
רציתי גם שוב להודות לך, סבתא, על שבחרת בחיים. לעולם לא אבין מאין היו לך ולבני דורך את כוחות הנפש והגוף להמשיך. בזכותכם כולנו כאן, כפשוטו.
ועוד בקשה קטנה. אם את עדיין מסוגלת, אנחנו רוצים לשמוע. אנחנו לא שואלים, כי אנחנו חוששים שזה יפגע בגופך. נשמתך, כידוע לנו, פצועה עוד משם. אבל אם יש את נפשך לספר, אנחנו רוצים להאזין ולדעת, כדי שלנצח נוכל לזכור.
(מתוך הספר “כאור שבעת הימים”)