בכי פנימי
קולות בכיו של יוסף הצדיק מהדהדים לאורך הפרשה. אחד השיאים של בכי זה הוא, כאשר מתעורר כנגדו גם קול אחיו: “ויפול על צוארי בנימין וגו’ ויבך, ובנימין בכה על צואריו” (בראשית מה, יד). רש”י מלמדנו כי יוסף בכה על שני בתי המקדשות שעתידים להיות בחלקו של בנימין, וסופם להיחרב, ובנימין בכה על חורבן משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף. הבכי, אם-כן, הוא הבכי על החורבן.
המהר”ל מאפיין את הבכי כדבר שבא תמיד על ביטול והפסד של מציאות, ועל כן עיקר הבכי יהיה על ביטול והפסד מציאות אמיתית בעלת מעלה פנימית אלוקית וקדושה (ראו “באר הגולה”, ד). מכאן מובן כיצד אפילו הקב”ה, השלם בכל מיני שלמות, מסוגל לבכות על החורבן (חגיגה ה, א). דבר זה מתעורר כתוצאה מגרעון במעלתה הפנימית של המציאות, שנגרמת על ידי סילוק השכינה, בעת חורבן הבית.
כולנו בוכות. אנו בוכות על דברים חשובים יותר או פחות, אך המשותף לכל מצבי הבכי הוא הנגיעה המשמעותית בפנימיות נפשנו וההרגשה שאכן חסר לנו משהו. היכולת שלנו לבכות על חסרונו של בית המקדש תלויה בהתבוננות שלנו בחלל שנפער בעולמנו ובעולם כולו בעקבות גלות השכינה. אך היכולת שלנו לבכות על החורבן היא גם עדות לשאלה עד כמה אנו מחוברות באמת לדברים בעלי מעלה פנימית. עד כמה מה שנוגע לנו, ואף יכול להסעיר אותנו, קשור לרבדים השטחיים או החיצוניים יותר של המציאות, או לאותם רבדים סמויים ואמיתיים.
בשבת פרשת ויגש, הסמוכה לעשרה בטבת, אנו מוזמנות להיפתח לבכי שלא קשור רק לרגשות ולחוויות אנושיות, אלא אף לבכי המחובר לאלוקי. מתוך שנתאבל על חורבנה של ירושלים, בע”ה גם נזכה ונראה בבניינה ובשמחתה.