תפילת שחרית, מדומה בפי המקובלים, לעלייה בסולם. משלב לשבלב, עולים לעולם גבוה יותר. ברכות השחר והקרבנות, מביאות אותנו לעולם העשייה. פסוקי דזמרה, מעלות אותנו לעולם היצירה. ברכות קריאת שמע וקריאת שמע ופרשיותיה, מרוממות אותנו לעולם הבריאה. ובשיא (ממנו, אגב, יש גם סולם כדי לרדת בבטחה), נכנסים אנו עם תפילת העמידה, לעולם האצילות. מילות התפילה של תפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה) שגורות מן הסתם על פינו. אלא שזו בדיוק הבעיה. התפילה איננה רק חובת הפה, ובמהותה היא "עבודה שבלב". כיצד נפתח את הלב בעמידתנו מול בוראנו? לשם כך נראה כי עלינו להתבונן היטב במילים הנאמרות. בשלב ראשון יש לנסות להבין את פשרן הפשוט של התיבות, ולאחר מכן לראות כיצד הן מהדהדות בתוכנו, ונותנות ביטוי לנימי הנפש הדקים ביותר. המילים שסידרו לנו אנשי כנסת הגדולה ב"'סידור התפילה", מועדו לתת לנו אפשרות ביטוי לנשמה.