זהו סודו של חנוכה. את חנוכה אנו חוגגים בעיצומם של ימי המעשה, באמצע שגרת החורף. לכאורה, הכל אותו דבר, אלא שבהדלקת הנרות אנו פותחים בנפשנו את היכולת להסתכל על אותן מציאויות באור חדש. "וחנוכה הוא לשון התחדשות, כמו: מזמור שיר חנוכת הבית" ("קדושת לוי" בסופו, "על קריאת שם חנוכה").

לאור הנרות, אנו מסוגלות להסתכל על בני הבית המקובצים סביבנו, להתייחס מחדש אחד לשני, ולראות דברים שאולי לא ראינו. בין היתר, בכך פותח חנוכה אפשרויות חינוכיות חדשות, ובעיקר התחדשות בעבודה החינוכית.

לאור נרות, אנו מסוגלות גם להסתכל על עצמנו באור חדש, ולהאמין ביכולת שלנו להתחדש ואף להתקדם.

מתוך האור הגדול שדולק בפנים, אנו אף מסוגלות להעיף מבט החוצה, מבעד לפתח. כך ניתן לראות את הכוכבים, כמו גם את הפינות החשוכות, שמחכות לקצת אור וחום.

באותו רגע, אנו מוזמנות גם לצאת החוצה, לדפוק על דלת השכנים, להאיר את ביתם, לחמם את לבבם, ולהתפלל שאור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.

מתוך ספרנו "כאור שבעת הימים"

כאן אנו מבינות את עומק הסוד – השאלה היא אם "כל הלב" נמצא או לו. שאלת "מה שלומך?" שאיננה מלווה בהתעניינות אמיתית, עלולה להשאיר את הנשאלת עם טעם מריר של ריחוק, ואילו לחיצת יד מלאה חום יכולה ללוות אדם לכל החיים, כפי שמעידים אנשים שזכו לכזו לחיצה מלבו האוהב של רבי אריה לוין זצ"ל.

המאבק בין הקרירות והחום, המרוחק והקרוב, החיצוני והפנימי, התגלגל שנים רבות אחר כך בדמות מלחמת ישראל ביוונים. ר' שלמה קרליבך אומר ש"ליוונים לא היה אכפת מה תעשה, ובלבד שלא תהיה קשור למה שאתה עושה. תעשה כל מה שאתה רוצה, רק אל תכניס את הלב שלך לתוך זה" ("למען אחי ורעי", עמ' 179). לדבריו, גישה זו מסומלת בכך שהם היו מוכנים להשאיר את בית המקדש על תלו, ורק חיללו וטימאו את הפנים שלו, את תוכו. נרות החנוכה שאנו מתכוננים להדליק, שבים ומחזירים לנו את האור והחמימות לחיים. הם תורמים לנו בבניית בתינו, ומחברים אותנו ביתר שאת זה לזה ולריבונו של עולם.

ולרוצות להקדים, אפשר להתחיל כבר בי"ט כסלו, ראש השנה לחסידות. להתקרב ולאהוב זה את זה, להאיר ולהחיות את כל המחשכים, זו תורת החסידות על רגל אחת ("היום יום", כד טבת). ואידך פירושא הוא, זיל גמור.

מתוך ספרנו "כאור שבעת הימים"

בנין מפואר

פאר והדר

רק העבודה הושבתה

גלות יון

עומדת בתפילה

רגליים צמודות

שפתיים רוחשות

פסל

גלות יון

חותם נפתח

נפרץ מסך

טומאו השמנים

מטגנת עם בצל

כל כולו קליפות

עושה פעולות

מחפשת נשמה

מוצאת דמעה

קרקסאות, תיאטראות

חלונות ראווה

הכל הצגה

גלות יון

כל עוד השוק סואן

 שתכלה הרגל וההרגל

אדליק את המנורה

בפתח ביתי

ואמצא פך קטן

שעדיין לא הוחצן

בגלות יון

ככהן גדול

שנכנס לפני ולפנים

כבת מלך

שכל כבודה

פנימה

מתוך ספרנו, "אור הלבנה"

"בימים ה-ה-ם ב-ז-מ-ן ה-ז-ה…".

הניגון המיוחד של אבי בעת סיום הברכות עדיין מהדהד באוזני. המשפחה מקובצת סביבו, כל אחד מאתנו – הילדים – מחזיק 'שמש' קטן בידו, וקשה לדעת מה נוצץ יותר, עינינו או הנרות הדולקים.

ריח הלביבות עולה מן המטבח, כולנו מתכרבלים יחד על הספה, שרים שירי חנוכה, ואוכלים סופגניות טריות, מעשי ידיה האוהבות, של אמא. אחר כך מגיעים משחקי הסביבון. המשפחה יושבת סביב לשולחן, ואנחנו הילדים רבים כרגיל…

בית הורי.

ממשיכה בעיסוקי היום-יומיים. הילדים תיכף יחזרו הביתה, עמוסים בחוויות, עטורים בקישוטים לחנוכה, וסיפורים על "הימים ההם…".

מנסה לקלוט, בפעם המי יודע כמה, שעכשיו הבית הוא 'שלי' מן הכיוון ההפוך.

תוהה, איך יזכרו ילדי "בימים ההם" – העתידיים – את "הזמן הזה".

איזה סוג בית יחרט בזיכרונם? מה תהיה משמעות המילים 'בית הורי' עבורם?

מהרהרת ב'עדויות' של ניצולי שואה, שקולם נחנק דווקא בהזכרת 'בית אבא', ותוהה, איך בונים את הבית הזה?

***

אין זמן במעגל השנה שיש לו אוריינטציה "ביתית" יותר מאשר חנוכה. ולא רק במישור הסנטימנטאלי, אלא בהלכה: חובת ההדלקה – "נר איש וביתו"[1]; מקום ההדלקה – "בפתח הבית"[2]. מדוע מרכזי כל כך ה"בית" בהקשר לנס חנוכה?

"שהארת הנס בימים אלו מאיר בנפשות בני ישראל ובמקומותיהם. לאשר אותן הרשעים רצו לטמא נפשות בני ישראל וגם דירותיהם, ופרצו י"ג פרצות במקדש. ולכן, כשנעשה הישועה, נשאר הארה בנפש ובמקום, לכן המצווה על פתח הבית. ונתווסף שמירה מנרות חנוכה על הפתח, לבד המזוזה"[3].

חושבת על הרוחות היווניות, שעדיין מאיימות לכבות את האש של הבית. על הפתח, שכל כך צריך שמירה.

מתפללת בלבי – "שלא יכבה נרו לעולם ועד…".

***

"אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי – אשתי וכו' אלא: לאשתי – ביתי"[4]. קשר זה נלמד מלשונו של הקב"ה במעמד הר סיני "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים"[5]. כנשים, מוטל עלינו בניינו של הבית היהודי. דרך הבית הפרטי אנו בונות גם את "בית יעקב" הכללי. הרבי מביאלה שליט"א מדייק בברכת אנשי בית-לחם לבעז "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל"[6], שלא מוזכר בפסוק שמה של רות, אלא כנוי כללי "האשה הבאה אל ביתך", ומכאן: "שלכל בת ישראל כשרה יש את הכוח לבנות את בית ישראל, כרחל וכלאה"[7].

(מתוך ספרנו, "אור הלבנה"

[1] שבת כא, ב.

[2] טור או"ח סי' תרעא.

[3] "שפת-אמת", חנוכה תרלא, ליל א.

[4] שבת קיח, ב.

[5] שמות יט, ג וברש"י.

[6] רות ד, יא.

[7] "מבשר טוב – זכות נשים צדקניות" ח"א, עמ' עח.

אולי ניתן לומר שזו אחת ממטרותיה של 'שבת הגדול' – להגדיל ראש, להגביה את המבט ולהתבונן בגודלם של הרגעים הבאים עלינו לטובה.

מה באמת עתיד להתרחש בעוד כמה לילות? גילוי שכינה. לא פחות. אותו גילוי שכינה שהיה תמצית עניינה של גאולת ישראל בצאתם ממצרים, עומד להתרחש פעם נוספת, כמידי שנה, באותה העת. ואולם, לגילוי השכינה היה גם מימד של נוראות, שכן בעקבות חוסר האפשרות של המצרים לסובלו ולהכילו, מתו כל בכוריהם בדיוק באותו רגע של חצות הלילה (עפ"י "עלי שור", ח"ב, פסח).

מה אם כן נוכל לעשות כדי לבנות כלים להכיל את אותו מאורע אדיר שעומד להתרחש? ההכנה הראשונית כבר נבנתה מתוך העמל של ביעור החמץ מרשותנו, ועתה עלינו לפנות את הנפש גם להכנות פנימיות.

הנה מספר רעיונות להכנות פנימיות-רוחניות (עפ"י "שיחות התחזקות", פסח): * הגברת הכיסופים והצפייה לקדושת החג ומצוותיו. ניתן לעשות זאת גם בתפילה ובקשה מה' שנזכה לקבל את כל ה'השפעות' ולעשות לו נחת רוח. * התבוננות בפנימיות המצוות: ביעור החמץ שבלב, מצה כ'לחם האמונה' וכד'. כנשים, יש לנו יכולת עצמית מדהימה להתבונן, ואולם לימוד, גם אם הוא קצר מאוד, יכול לפתוח בנו מחוזות חדשים ונרחבים. * משנה זהירות, ככל שמתקרב החג לא להקפיד ולא לכעוס (ודווקא משום כך מתרבים הנסיונות…). * הכרת הטוב להשי"ת על כל ה'השפעות' שזכינו להן בפסח שעבר, שמכוחן המשכנו לגדול במשך השנה כולה.

מתוך ספרנו "כאור שבעת הימים". לרכישת הספר לחצי כאן

ומה הקשר בינו למלכות, רעננות והיכולת להתחתן?

חדש, חדש ונתחדש בשיעור שלפניכן.

המצה היא מאכל האמונה, מתוך שהיא מזכירה את יציאת מצרים, שכאמור, מהווה את הבסיס לאמונה. "משרשי מצווה זו, כדי שיזכרו היהודים לעולם הניסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים"[1]. הסבר זה מתלבש על פנימיות המצווה, כפי שהרחיב בזה אדמו"ר הזקן[2].

עצם אכילת המצה יכולה לחזק אצלנו את האמונה. זאת, כיוון שהניצוצות המתלבשים במצה, מקורם במקום גבוה ביותר בעולמות העליונים ("הארץ הרוחנית"). בנוסף, יכולים אנו לראות כיצד המצה, כפי שהיא מופיעה בעולמנו, מסמלת את האמונה.

למצה אין טעם, וכך גם האמונה היא הכרה והתקשרות בקב"ה, "במה שלמעלה מטעם ודעת". המצה עצמה היא דקה שבדקות, לעומת החמץ ה'מנופח', ובכך היא רומזת לעניין הביטול, "וזהו שנקראת המצה בזוהר מיכלא דמהימנותא, שהאמונה הוא גם כן בחינת ביטול, שמבטל שכלו ואינו מבקש טעם, רק מאמין האמת באמונה הטהורה, ונמשך בחינה זו בנשמה על ידי מצות אכילת מצה"[3].

עסקנו למעלה במושג של ידיעה ביחס לאלוקות, אך כל זה היה בבחינת 'ידיעת מציאותו' ולא 'השגת מהותו'. אומר הבעל שם טוב: "תכלית הידיעה שלא נדע. אמנם, יש ב' סוגים שלא נדע, אחד מיד: שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר דאי אפשר לידע, שני: שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לידע"[4].

האמונה היא ההתמסרות והביטול שלנו ל'לא-נודע'. ברמה הראשונית יש בה הכרה בכך שיש מציאות והנהגה מעבר להשגתנו ("ביטול היש"), וברמה גבוהה יותר אנו כבר לא צריכים 'לבטל את רצוננו מפני רצונו', אלא שאנו מתבטלים ממש לנוכח המפגש עם האין-סוף ברוך הוא ("ביטול במציאות"). זהו "גילוי שכינה" בחצות הלילה של פסח.

משל המובא בספרי החסידות לרמות השונות של הביטול, הוא התינוק שקורא לאביו "אבא". בשלב ראשוני בוודאי אין התינוק מבין מהו אבא, וכיצד עצם מציאותו שלו היא פועל יוצא של מציאות האבא, אך הוא מכיר בכך שיש מישהו כזה שקוראים לו "אבא". אמנם, גם שלב זה הוא שלב מפותח של התינוק, שכן כאשר הוא נולד הוא איננו אומר דבר.

למדונו חז"ל, "שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן"[5]. ובזוהר הקדוש הוסיפו, שזהו בדיוק עניין המצה. כאשר אנו אוכלים מצה העשויה מדגן, לשם מצווה, אנו מקבלים את היכולת לקרוא "אבא".

בזמן אכילת המצה, בתחילת הלילה, עדיין איננו במדרגה להשיג את הביטול השלם לאלוקות. אך מתוך התבוננות בכך שיש "אבא", ושבאמת אנו בטלים אליו, יש סיכוי שנזכה בע"ה גם להגיע לדרגת ה"ביטול במציאות", לנוכח התגלותו, "כחצות הלילה"[6].

אם, אמון ואמונה

ייתכן שיש משהו בטבע הדגן, שמאפשר לילד לומר "אבא", אך אולי גם מציאות הדגן בבית, שהובא על ידי האב 'בזיעת אפו', מאפשרת לו את הקישור למקור.

מכל מקום, עוד לפני שמכיר התינוק ב"אבא" ו"אמא" כפי שבא הדבר לידי ביטוי בקריאתו, יש לתינוק ידיעה פנימית (אמונה), שיש שם מישהו בשבילו. בכייתו של התינוק, לדוגמא, נובעת מן האמונה שמישהו יענה לו.

למעשה, כל מערכת היחסים בין התינוק והוריו, היא מבנה המכין אותנו למערכת היחסים בינינו לבין ריבונו של עולם. "המילים שמשורש א.מ.ן. קשורים זה בזה. מצב של 'אמונה' נולד מצירופם של 'אומן', נאמנות, ו'אמון'. כשהורים נאמנים לתפקידם ואומנים את הילד, הילד שחייו צומחים על כפי הוריו, נותן אמון ובוטח בהם. רגשות אלו הולכים ונעשים במשך השנים לקניין נפשי מוחלט, העומד בבחינת 'אמונה' בבית שגידל אותו"[7].

האמונה מתפתחת דרך חוויות חוזרות ונשנות של אמון שנותן התינוק והילד בהוריו האומנים אותו בנאמנות. כאימהות, אנו מפתחות את מידת האמונה של ילדינו, בכל היענות שלנו לבכייתם, בהאכלתם כשהם רעבים, ובהמשך: עם כל הקשבה וסיפוק של צרכיהם הרגשיים.

האמונה הזו, כתכונה נפשית, מאפשרת גם קומות נוספות של אמונה ביחס לרבונו של עולם. בליל הסדר, עוד לפני אכילת המצה, ואף לפני שאנו מדברים ביחד על יסודות האמונה, יושבים אנו ביחד: אבות ואמהות, בנים ובנות, חבורות חבורות, ובכך אנו מתחזקים באמונה.

ויהי רצון שיתקיימו בנו במהרה דברי הנבואה האחרונים, בהם אנו מפטירים בשבת הגדול[8]: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בא יום ה' … והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

מתוך ספרנו "אור הלבנה". לרכישת הספר לחצי כאן

[1] "ספר החינוך", מצוה ה.

[2] תמצית מדבריו מובאת להלן. בהרחבה ניתן לראות ב"חסידות מבוארת" מועדים ח"ב, "ששת ימים תאכל מצות" פ"ג.

[3] אדמו"ר הזקן, שם.

[4] כתר שם טוב עמ' ג.

[5] ברכות מ, א.

[6] שמות יא, ד.

[7] "אהל יעקב ולאה", עמ' 153. נדפס גם בחוברת "אם, אמון ואמונה".

[8] מלאכי ג, כג-כד.