זהו סודו של חנוכה. את חנוכה אנו חוגגים בעיצומם של ימי המעשה, באמצע שגרת החורף. לכאורה, הכל אותו דבר, אלא שבהדלקת הנרות אנו פותחים בנפשנו את היכולת להסתכל על אותן מציאויות באור חדש. "וחנוכה הוא לשון התחדשות, כמו: מזמור שיר חנוכת הבית" ("קדושת לוי" בסופו, "על קריאת שם חנוכה").

לאור הנרות, אנו מסוגלות להסתכל על בני הבית המקובצים סביבנו, להתייחס מחדש אחד לשני, ולראות דברים שאולי לא ראינו. בין היתר, בכך פותח חנוכה אפשרויות חינוכיות חדשות, ובעיקר התחדשות בעבודה החינוכית.

לאור נרות, אנו מסוגלות גם להסתכל על עצמנו באור חדש, ולהאמין ביכולת שלנו להתחדש ואף להתקדם.

מתוך האור הגדול שדולק בפנים, אנו אף מסוגלות להעיף מבט החוצה, מבעד לפתח. כך ניתן לראות את הכוכבים, כמו גם את הפינות החשוכות, שמחכות לקצת אור וחום.

באותו רגע, אנו מוזמנות גם לצאת החוצה, לדפוק על דלת השכנים, להאיר את ביתם, לחמם את לבבם, ולהתפלל שאור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.

מתוך ספרנו "כאור שבעת הימים"

כאן אנו מבינות את עומק הסוד – השאלה היא אם "כל הלב" נמצא או לו. שאלת "מה שלומך?" שאיננה מלווה בהתעניינות אמיתית, עלולה להשאיר את הנשאלת עם טעם מריר של ריחוק, ואילו לחיצת יד מלאה חום יכולה ללוות אדם לכל החיים, כפי שמעידים אנשים שזכו לכזו לחיצה מלבו האוהב של רבי אריה לוין זצ"ל.

המאבק בין הקרירות והחום, המרוחק והקרוב, החיצוני והפנימי, התגלגל שנים רבות אחר כך בדמות מלחמת ישראל ביוונים. ר' שלמה קרליבך אומר ש"ליוונים לא היה אכפת מה תעשה, ובלבד שלא תהיה קשור למה שאתה עושה. תעשה כל מה שאתה רוצה, רק אל תכניס את הלב שלך לתוך זה" ("למען אחי ורעי", עמ' 179). לדבריו, גישה זו מסומלת בכך שהם היו מוכנים להשאיר את בית המקדש על תלו, ורק חיללו וטימאו את הפנים שלו, את תוכו. נרות החנוכה שאנו מתכוננים להדליק, שבים ומחזירים לנו את האור והחמימות לחיים. הם תורמים לנו בבניית בתינו, ומחברים אותנו ביתר שאת זה לזה ולריבונו של עולם.

ולרוצות להקדים, אפשר להתחיל כבר בי"ט כסלו, ראש השנה לחסידות. להתקרב ולאהוב זה את זה, להאיר ולהחיות את כל המחשכים, זו תורת החסידות על רגל אחת ("היום יום", כד טבת). ואידך פירושא הוא, זיל גמור.

מתוך ספרנו "כאור שבעת הימים"

בנין מפואר

פאר והדר

רק העבודה הושבתה

גלות יון

עומדת בתפילה

רגליים צמודות

שפתיים רוחשות

פסל

גלות יון

חותם נפתח

נפרץ מסך

טומאו השמנים

מטגנת עם בצל

כל כולו קליפות

עושה פעולות

מחפשת נשמה

מוצאת דמעה

קרקסאות, תיאטראות

חלונות ראווה

הכל הצגה

גלות יון

כל עוד השוק סואן

 שתכלה הרגל וההרגל

אדליק את המנורה

בפתח ביתי

ואמצא פך קטן

שעדיין לא הוחצן

בגלות יון

ככהן גדול

שנכנס לפני ולפנים

כבת מלך

שכל כבודה

פנימה

מתוך ספרנו, "אור הלבנה"

"בימים ה-ה-ם ב-ז-מ-ן ה-ז-ה…".

הניגון המיוחד של אבי בעת סיום הברכות עדיין מהדהד באוזני. המשפחה מקובצת סביבו, כל אחד מאתנו – הילדים – מחזיק 'שמש' קטן בידו, וקשה לדעת מה נוצץ יותר, עינינו או הנרות הדולקים.

ריח הלביבות עולה מן המטבח, כולנו מתכרבלים יחד על הספה, שרים שירי חנוכה, ואוכלים סופגניות טריות, מעשי ידיה האוהבות, של אמא. אחר כך מגיעים משחקי הסביבון. המשפחה יושבת סביב לשולחן, ואנחנו הילדים רבים כרגיל…

בית הורי.

ממשיכה בעיסוקי היום-יומיים. הילדים תיכף יחזרו הביתה, עמוסים בחוויות, עטורים בקישוטים לחנוכה, וסיפורים על "הימים ההם…".

מנסה לקלוט, בפעם המי יודע כמה, שעכשיו הבית הוא 'שלי' מן הכיוון ההפוך.

תוהה, איך יזכרו ילדי "בימים ההם" – העתידיים – את "הזמן הזה".

איזה סוג בית יחרט בזיכרונם? מה תהיה משמעות המילים 'בית הורי' עבורם?

מהרהרת ב'עדויות' של ניצולי שואה, שקולם נחנק דווקא בהזכרת 'בית אבא', ותוהה, איך בונים את הבית הזה?

***

אין זמן במעגל השנה שיש לו אוריינטציה "ביתית" יותר מאשר חנוכה. ולא רק במישור הסנטימנטאלי, אלא בהלכה: חובת ההדלקה – "נר איש וביתו"[1]; מקום ההדלקה – "בפתח הבית"[2]. מדוע מרכזי כל כך ה"בית" בהקשר לנס חנוכה?

"שהארת הנס בימים אלו מאיר בנפשות בני ישראל ובמקומותיהם. לאשר אותן הרשעים רצו לטמא נפשות בני ישראל וגם דירותיהם, ופרצו י"ג פרצות במקדש. ולכן, כשנעשה הישועה, נשאר הארה בנפש ובמקום, לכן המצווה על פתח הבית. ונתווסף שמירה מנרות חנוכה על הפתח, לבד המזוזה"[3].

חושבת על הרוחות היווניות, שעדיין מאיימות לכבות את האש של הבית. על הפתח, שכל כך צריך שמירה.

מתפללת בלבי – "שלא יכבה נרו לעולם ועד…".

***

"אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי – אשתי וכו' אלא: לאשתי – ביתי"[4]. קשר זה נלמד מלשונו של הקב"ה במעמד הר סיני "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים"[5]. כנשים, מוטל עלינו בניינו של הבית היהודי. דרך הבית הפרטי אנו בונות גם את "בית יעקב" הכללי. הרבי מביאלה שליט"א מדייק בברכת אנשי בית-לחם לבעז "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל"[6], שלא מוזכר בפסוק שמה של רות, אלא כנוי כללי "האשה הבאה אל ביתך", ומכאן: "שלכל בת ישראל כשרה יש את הכוח לבנות את בית ישראל, כרחל וכלאה"[7].

(מתוך ספרנו, "אור הלבנה"

[1] שבת כא, ב.

[2] טור או"ח סי' תרעא.

[3] "שפת-אמת", חנוכה תרלא, ליל א.

[4] שבת קיח, ב.

[5] שמות יט, ג וברש"י.

[6] רות ד, יא.

[7] "מבשר טוב – זכות נשים צדקניות" ח"א, עמ' עח.