אולי ניתן לומר שזו אחת ממטרותיה של 'שבת הגדול' – להגדיל ראש, להגביה את המבט ולהתבונן בגודלם של הרגעים הבאים עלינו לטובה.

מה באמת עתיד להתרחש בעוד כמה לילות? גילוי שכינה. לא פחות. אותו גילוי שכינה שהיה תמצית עניינה של גאולת ישראל בצאתם ממצרים, עומד להתרחש פעם נוספת, כמידי שנה, באותה העת. ואולם, לגילוי השכינה היה גם מימד של נוראות, שכן בעקבות חוסר האפשרות של המצרים לסובלו ולהכילו, מתו כל בכוריהם בדיוק באותו רגע של חצות הלילה (עפ"י "עלי שור", ח"ב, פסח).

מה אם כן נוכל לעשות כדי לבנות כלים להכיל את אותו מאורע אדיר שעומד להתרחש? ההכנה הראשונית כבר נבנתה מתוך העמל של ביעור החמץ מרשותנו, ועתה עלינו לפנות את הנפש גם להכנות פנימיות.

הנה מספר רעיונות להכנות פנימיות-רוחניות (עפ"י "שיחות התחזקות", פסח): * הגברת הכיסופים והצפייה לקדושת החג ומצוותיו. ניתן לעשות זאת גם בתפילה ובקשה מה' שנזכה לקבל את כל ה'השפעות' ולעשות לו נחת רוח. * התבוננות בפנימיות המצוות: ביעור החמץ שבלב, מצה כ'לחם האמונה' וכד'. כנשים, יש לנו יכולת עצמית מדהימה להתבונן, ואולם לימוד, גם אם הוא קצר מאוד, יכול לפתוח בנו מחוזות חדשים ונרחבים. * משנה זהירות, ככל שמתקרב החג לא להקפיד ולא לכעוס (ודווקא משום כך מתרבים הנסיונות…). * הכרת הטוב להשי"ת על כל ה'השפעות' שזכינו להן בפסח שעבר, שמכוחן המשכנו לגדול במשך השנה כולה.

מתוך ספרנו "כאור שבעת הימים". לרכישת הספר לחצי כאן

ומה הקשר בינו למלכות, רעננות והיכולת להתחתן?

חדש, חדש ונתחדש בשיעור שלפניכן.

המצה היא מאכל האמונה, מתוך שהיא מזכירה את יציאת מצרים, שכאמור, מהווה את הבסיס לאמונה. "משרשי מצווה זו, כדי שיזכרו היהודים לעולם הניסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים"[1]. הסבר זה מתלבש על פנימיות המצווה, כפי שהרחיב בזה אדמו"ר הזקן[2].

עצם אכילת המצה יכולה לחזק אצלנו את האמונה. זאת, כיוון שהניצוצות המתלבשים במצה, מקורם במקום גבוה ביותר בעולמות העליונים ("הארץ הרוחנית"). בנוסף, יכולים אנו לראות כיצד המצה, כפי שהיא מופיעה בעולמנו, מסמלת את האמונה.

למצה אין טעם, וכך גם האמונה היא הכרה והתקשרות בקב"ה, "במה שלמעלה מטעם ודעת". המצה עצמה היא דקה שבדקות, לעומת החמץ ה'מנופח', ובכך היא רומזת לעניין הביטול, "וזהו שנקראת המצה בזוהר מיכלא דמהימנותא, שהאמונה הוא גם כן בחינת ביטול, שמבטל שכלו ואינו מבקש טעם, רק מאמין האמת באמונה הטהורה, ונמשך בחינה זו בנשמה על ידי מצות אכילת מצה"[3].

עסקנו למעלה במושג של ידיעה ביחס לאלוקות, אך כל זה היה בבחינת 'ידיעת מציאותו' ולא 'השגת מהותו'. אומר הבעל שם טוב: "תכלית הידיעה שלא נדע. אמנם, יש ב' סוגים שלא נדע, אחד מיד: שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר דאי אפשר לידע, שני: שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לידע"[4].

האמונה היא ההתמסרות והביטול שלנו ל'לא-נודע'. ברמה הראשונית יש בה הכרה בכך שיש מציאות והנהגה מעבר להשגתנו ("ביטול היש"), וברמה גבוהה יותר אנו כבר לא צריכים 'לבטל את רצוננו מפני רצונו', אלא שאנו מתבטלים ממש לנוכח המפגש עם האין-סוף ברוך הוא ("ביטול במציאות"). זהו "גילוי שכינה" בחצות הלילה של פסח.

משל המובא בספרי החסידות לרמות השונות של הביטול, הוא התינוק שקורא לאביו "אבא". בשלב ראשוני בוודאי אין התינוק מבין מהו אבא, וכיצד עצם מציאותו שלו היא פועל יוצא של מציאות האבא, אך הוא מכיר בכך שיש מישהו כזה שקוראים לו "אבא". אמנם, גם שלב זה הוא שלב מפותח של התינוק, שכן כאשר הוא נולד הוא איננו אומר דבר.

למדונו חז"ל, "שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן"[5]. ובזוהר הקדוש הוסיפו, שזהו בדיוק עניין המצה. כאשר אנו אוכלים מצה העשויה מדגן, לשם מצווה, אנו מקבלים את היכולת לקרוא "אבא".

בזמן אכילת המצה, בתחילת הלילה, עדיין איננו במדרגה להשיג את הביטול השלם לאלוקות. אך מתוך התבוננות בכך שיש "אבא", ושבאמת אנו בטלים אליו, יש סיכוי שנזכה בע"ה גם להגיע לדרגת ה"ביטול במציאות", לנוכח התגלותו, "כחצות הלילה"[6].

אם, אמון ואמונה

ייתכן שיש משהו בטבע הדגן, שמאפשר לילד לומר "אבא", אך אולי גם מציאות הדגן בבית, שהובא על ידי האב 'בזיעת אפו', מאפשרת לו את הקישור למקור.

מכל מקום, עוד לפני שמכיר התינוק ב"אבא" ו"אמא" כפי שבא הדבר לידי ביטוי בקריאתו, יש לתינוק ידיעה פנימית (אמונה), שיש שם מישהו בשבילו. בכייתו של התינוק, לדוגמא, נובעת מן האמונה שמישהו יענה לו.

למעשה, כל מערכת היחסים בין התינוק והוריו, היא מבנה המכין אותנו למערכת היחסים בינינו לבין ריבונו של עולם. "המילים שמשורש א.מ.ן. קשורים זה בזה. מצב של 'אמונה' נולד מצירופם של 'אומן', נאמנות, ו'אמון'. כשהורים נאמנים לתפקידם ואומנים את הילד, הילד שחייו צומחים על כפי הוריו, נותן אמון ובוטח בהם. רגשות אלו הולכים ונעשים במשך השנים לקניין נפשי מוחלט, העומד בבחינת 'אמונה' בבית שגידל אותו"[7].

האמונה מתפתחת דרך חוויות חוזרות ונשנות של אמון שנותן התינוק והילד בהוריו האומנים אותו בנאמנות. כאימהות, אנו מפתחות את מידת האמונה של ילדינו, בכל היענות שלנו לבכייתם, בהאכלתם כשהם רעבים, ובהמשך: עם כל הקשבה וסיפוק של צרכיהם הרגשיים.

האמונה הזו, כתכונה נפשית, מאפשרת גם קומות נוספות של אמונה ביחס לרבונו של עולם. בליל הסדר, עוד לפני אכילת המצה, ואף לפני שאנו מדברים ביחד על יסודות האמונה, יושבים אנו ביחד: אבות ואמהות, בנים ובנות, חבורות חבורות, ובכך אנו מתחזקים באמונה.

ויהי רצון שיתקיימו בנו במהרה דברי הנבואה האחרונים, בהם אנו מפטירים בשבת הגדול[8]: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בא יום ה' … והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

מתוך ספרנו "אור הלבנה". לרכישת הספר לחצי כאן

[1] "ספר החינוך", מצוה ה.

[2] תמצית מדבריו מובאת להלן. בהרחבה ניתן לראות ב"חסידות מבוארת" מועדים ח"ב, "ששת ימים תאכל מצות" פ"ג.

[3] אדמו"ר הזקן, שם.

[4] כתר שם טוב עמ' ג.

[5] ברכות מ, א.

[6] שמות יא, ד.

[7] "אהל יעקב ולאה", עמ' 153. נדפס גם בחוברת "אם, אמון ואמונה".

[8] מלאכי ג, כג-כד.

ביעור חמץ שבלב

המשימה המרכזית שניצבת לפתחנו בחלקו הראשון של החודש, היא כמובן ביעור חמץ. כפי שכולנו יודעות, החמץ הממשי מסמל גם החמצות וחמצמצויות שונות בנפש. תוך כדי ניקוי החדרים, הפינות והסדקים, כדאי גם להתבונן פנימה בתוך חדרי הלב, על פניו השונות ואף בסדקיו. זה הזמן לבחון מה מצטבר בתוכנו שאפשר וכדאי לפנות. כעסים? טינות? מרירות? קטנוניות? את כולן אפשר לאסוף ולזרוק פנימה לתוך האש הגדולה של ערב פסח. להסכים לוותר על כל מה שמעמעם על הלהבה של הנשמה שלנו, את כל מה שכולא את הבעירה הפנימית, את כל מה שלא אנחנו באמת. גם קודם לכן בעת הניקיונות אפשר לייחד כמה רגעים לתפילה בכיוון הנ"ל. הנה דוגמא קטנה של תפילה הנוגעת לסדר הפנימי שאנו מוזמנות לבקש, בעת סידור הבית. (כמובן שסדר לאו דווקא קשור לביעור חמץ, אך אנו מוצאות את עצמנו עוסקות בו רבות בערב פסח. והאמת היא, שגם לה מרכיב חשוב ברוח ההתחדשות שהזכרנו לעיל):

רבונו של עולם, המסדר בטובך סדרי בראשית, ואף מערכות ניסים סדורים לפניך. ניצבת אני מול הבלגן בחיי, אי הסדר החיצוני שמשקף גם את חוסר הארגון הפנימי, ובעת הזו אני נושאת תפילה לפניך שתצילני מכל פיזור הדעת וחוסר הבהירות המאיימים לבלבל אותי. זכני לאסוף את כל חלקי נפשי, במיקוד אליך, במכוונות ובריכוז. סייעני להתרחק מכל חוסר דיוק, בהבנת תפקידי, בהכרעות ובבחירות, במחשבה, בדיבור ובמעשה. הצילני מקליפות שקר וחנופה, וקרבני בחסדך לאמת. תעיתי כשה אובד בקש עבדך, כי אני חפצה ללכת בדרך הישרה והברורה ולדבוק בך. מודה אני לפניך שברכת אותנו בתורה ובמצוות – כללי חיים, שעוזרים לי לשמור על מיקוד וישרות פנימית, וכן על העת הזו בה אני יכולה להגיע לסדר מחודש.

ליל הסדר

לאחר העבודה והמאמץ הגדולים של ערב פסח, מוצאות אנו את עצמנו בלילה הגדול בשנה, בליל הסדר. לבושות בבגדים חדשים ויפים, עייפות אך מרוצות מהדרך שעשינו בשבועות האחרונים, עומדות אנו לצאת שוב ממצרים. בלילה הזה אנו יכולות לפרוץ את המיצרים המוכרים לנו, ולהתעלות למחוזות רוחניים וגבוהים מאלו המוכרות לנו ביום יום. בלילה הזה כדאי לנצל ברצינות את ההזדמנות לשבת עם ההורים ואולי גם הסבים שלנו, ולבקש לחזק את הקשר שלנו עם שלשלת הדורות של עם ישראל. זה הזמן לאכול מצה המכונה "לחם אמונה", בין היתר על ידי שאלות וקושיות, אך גם על ידי הטיית אוזן לתשובות ולסיפורים. זו העת להודות על שאנו זוכות לחיות חיים של משמעות, להלל למי שהביאנו עד הלום, וללגום ארבע כוסות של תכלית גאולית. זו השעה לעשות סדר עמוק במחשבות וברצונות שלנו, ולברר אילו חיים אנו רוצות ומסוגלות לחיות.

חודש האביב

אחרי כל אלו אכן מגיע שבוע נפלא של טיולי חול המועד והליכות בחיק הטבע. בואו ניתן לעצמנו לנשום עמוק פנימה את כל הרעננות והיופי שמציע לנו הבורא, בעונה הזו של השנה. זהו ה"אביב" שלנו – הזמן לפרוח, להוציא כוחות גנוזים, ולפרוץ לעצמנו דרך חדשה. אם רק נעז לקפוץ לתוך הים, נגלה כמה ניסים מחכים עבורנו.

מתוך ספרנו "כי בא אורך". לרכישת הספר לחצי כאן

"ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים".

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

פסחים פ"י מ"ט

"ולא רק לראות כאילו הוא יצא ממצרים, אלא שצריך שתהיה ממש יציאת מצרים בכל יום, לאמור, צריך באופן כלשהו לחזור בכל יום ולצאת ממצרים".

ביאור תניא, הרב עדין אבן ישראל, פרק מז

לצאת ממצרים, זה לצאת מד' אמות של עצמך, ולהתכלל באור-אין-סוף ברוך הוא.

לצאת ממצרים, זה לוותר על סיפוק רגעי בשביל הנצח.

לצאת ממצרים, זה לפרוץ את כל המיצרים הכולאים את נשמתך, ולגדול.

לצאת ממצרים, זה לחרוג מגבולות ה'אני', ולפגוש אותך.

לצאת ממצרים, זה להתחתן.

לצאת ממצרים, זה להרחיב את גבולות הגיזרה של מה שאני יכולה ומסוגלת לעשות.

לצאת ממצרים, זה להעיז ולנסות, גם במה שנראה בלתי אפשרי.

לצאת ממצרים, זה לשנות דפוסי התנהגות ידועים מראש.

                          להגיע בזמן, על אף שאני מאחרת כרונית.

                          להתחיל לסדר פינה קטנה, בבית שתמיד מבולגן.

                          להתאפק, ולו לרגע, לפני ששוב אתפרץ.

לצאת ממצרים, זה להאמין שאפשר ולא יהיה עוד 'שוב' כזה.

לצאת ממצרים, זה גם לא לקבע אחרים בתדמיות ישנות.

לצאת ממצרים, זה לשבור את קירות הקרח שחוצצים.

לצאת ולחייך.

לצאת ולפרגן.

לצאת ולבקש סליחה.

לגעת.

לצאת ממצרים, זה לסדוק את השתיקה הרועמת, למול את ערלת השפתיים ואטימות הלב, ולדבר עם ה' יתברך.

לצאת ממצרים, זה כל פעם מחדש. המרחב אליו יצאתי אתמול, הוא המצר ממנו אני צריכה לצאת, היום.