(מתוך הספר "כאור שבעת הימים")

כולנו מתמודדות, מי יותר ומי פחות, עם 'הבור השחור' בנפשנו, ולכולנו האפשרות לנצל את החודש הנפלא הזה להתחזקות במידת השמחה, ולהפיכתה לקניין בנפש. לפניכן מספר נקודות, למחשבה ולעבודה, סביב השמחה. ניתן לעבוד לבד, אך ניתן גם לשתף חברה/חברות או בני משפחה.
(1) אלו דימויים (מעולם הצומח והחי) עולים לכן סביב המילה "שמחה"? תנו לאסוציאציות לעלות באופן חופשי, ואז נסו להתעצם עם הדימויים האלו דרך עבודה בתנועה או דרך יצירתם באמצעים שונים של אמנות פלסטית (לא צריך להיות אומנית בשביל זה, צריך לחזור למקום הפשוט של ילדה השמחה ביצירה)!
(2) נסו לזהות מתי אתן מרגישות שמחות. להלן כמה נקודות ממוקדות יותר למחשבה והתבוננות. אפשר ומומלץ להעלות את ההרהורים על הכתב:

• מתי אני מרגישה שמחה?
• עד כמה המצבים הללו הם פנימיים ועד כמה הם תלויים בגורמים חיצוניים?
• מהן המחשבות שמולידות אצלי את רגש השמחה? אלו מחשבות והרהורים מולידים אצלי את העצבות?
• האם אני רוצה/אוהבת להיות שמחה? מה אני 'מרויחה' כאשר אינני שמחה? האם אני מוכנה לוותר על הרווח הזה?

(3) נסו ליצור לעצמכן רשימה של עשרה 'טיפים' להגברת השמחה. כללו ברשימה:
משפטי מפתח שיכולים להגביר את השמחה, ביניהם לפחות אחד ביחס לקב"ה (כגון: ה' משגיח עלי, כל מה שקורה לי הוא לטובתי, אצל השי"ת הכל אפשר, וכד'). את אחד מן המשפטים הללו כדאי לשנן מספר פעמים בכל יום.
התבוננויות, כגון: פרספקטיבה (טווח ראיה), הודיה על מה שיש לי, התבוננות בטבע, שימת לב להשגחה פרטית במהלך היום.
מעשים של נתינה – נסו להיות ספציפיות, כגון: הארת פנים ל…, טלפון ל…, הכנת … ל…
'קרשי הצלה' – אמצעים חיצוניים להתעוררות פנימית (כגון: מוזיקה כיפית, ריקוד, איפור(. אפשר לאמץ 'טיפ' אחד לכל יום במשך החודש.

(4) עשו סבב בתוך קבוצת חברות או בני משפחה, בו כל אחת ואחד אומרים לשני במה הוא/היא משמחים אותו, מה כל אחד מקבל מהשני, ומה השני תורם ומוסיף לחיים שלו (תודה לאורה מלכה שפי על התרגיל). נסו לפרט כמה שיותר, ותגלו כמה שמחת הלב ניתן לקבל מהנתינה והקבלה של מנות האהבה הללו!

בהצלחה! וחודש מלא שמחה לכולנו!

(מתוך הספר "כי בא אורך" – פרקי התבוננות פנימית לנערות)

הכל דיבורים

כאשר יצאו עם ההמצאה החדשה (דאז), ה'ווקמן', סבי ז"ל הצר על כך מאוד. תמיהתו היתה גדולה: 'אנשים לא מסוגלים להיות קצת עם עצמם'?! מאז התפתחו עוד כמה אמצעים טכנולוגיים, וחיינו הפכו ל'מתוקשרים' ברמה מסחררת. לכל מקום שפונים – הפלאפון אתנו, בכל רגע ומקום – החדשות, הספוטיפיי והרשתות החברתיות לא יותירו אותנו לבד. אף לא לרגע. קול המונה של הטכנולוגיה המודרנית מטשטש קצת את היכולת לשמוע את קול ניסור החמה, ועוד כמה קולות פנימיים.

כיום, ישנה התעוררות מסויימת לנושא. לאט לאט אנשים מתחילים לבעוט ברעש, בהמולה ובאי-השקט, ומחפשים לעצמם אי של שקט בסדנאות מדיטציה ושתיקות למיניהן. אך לא בשמים היא, ולא מעבר לים… היכולת להגיע לשתיקה בפינו היא לעשותה, אם אך יחפוץ הלב. לא יכולת חדשה היא זו, אלא ירושה היא לנו, הטבועה בנפשותינו מדורות קודמים, ובפרט מאמותינו הקדושות.

אשר בנו שתיהם את בית ישראל

"לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה וכו'. רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין וכו'"[1]. ממאמר חז"ל זה אנו למדות, שלא רק היכולת לשתוק היא ירושה, אלא גם היכולת לדבר, ושני הכוחות הללו גם יחד בונים את בית ישראל. מסתבר, שגם בנושא זה נכון הכלל "תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך"[2]. אנו צריכות ללמוד ל'גמגם'[3], גם וגם, לדעת מתי להשתמש בכל כוח.

הדיבור, כח הפה, קשור במידת המלכות. "מלכות – פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[4]. מכך ניתן גם להבין את הולדתו של יהודה, אבי המלכות, מתוך תפיסתה של לאה בכוח הדיבור. עניין המלכות הוא ההוצאה מן הכוח אל הפועל. המילים מגלות את המהות הפנימית, ומאפשרות לה להופיע. בכך הדיבור בונה את המציאות ומכוון אותה, "ידבר עמים תחתינו"[5] ו"באשר דבר מלך שלטון"[6]. עם זאת, הדיבורים עצמם יהפכו לריקים ללא התוכן הפנימי. שכן, כל מהות הדיבור היא הוצאה וגילוי בפועל של הפנימיות הטמונה ב'כח'. על מנת לפתח את העולם הפנימי שלנו, אנו זקוקות לכוח השתיקה.

ברובד הבסיסי ביותר, השתיקה עוזרת להשתחרר מה'רעש' של העולם, ובכך מאפשרת לנו להתבונן בדברים. לפעמים, ה'רעש' הוא של עומס רעיונות, והשתיקות מהוות מעין 'רווח בין פרשה לפרשה', שנועד לאפשר לנו לעכל את הנלמד. ברובד נוסף, "השתיקה נותנת מקום לגילוי ולהזדהות עם הנעלם"[7].

איך זה עובד? בדיוק על זה אי אפשר לדבר. לא כי אסור, אלא כי לא ניתן. יש מחוזות בנפשנו וביקום, שהם מעבר למושגי הדיבור המגשימים אותם. השתיקה מאפשרת לנו לגעת במחוזות הללו. "שתוק, כך עלה במחשבה לפני"[8] נדרש בחסידות כ"שתוק, כך עלֵה במחשבה לפני"[9]. חז"ל הורונו ש"סייג לחכמה שתיקה"[10]. היכולת להגיע לרמות-על של התודעה, נעוצה במסוגלות לשתוק. המהר"ל מבאר זאת בכך שהדיבור בפה קשור ל'חומר' של האדם, ואילו הדעת העליונה היא 'נבדלת' מאלו (וכפי שהאריך ב"נתיב השתיקה").

באופן זה ניתן להבין את העובדה שפנימיות התורה נקראת 'סוד'. סוד הוא דבר שלא מגלים אותו. ולאור מה שראינו, מובן כי 'סוד' הקבלה איננו סוד מפני שאסור לגלותו, אלא מפני שלא ניתן לגלותו[11]. מה מדהים לחזור מתוך כך לדברי חז"ל בהם פתחנו, ולעמוד על עומק נוסף בדבריהם: "רחל תפסה פלך שתיקה, ועמדו כל בניה בעלי מסטירין". מסטירין – מסתורין, מלשון סתר…[12].

בעלי מסטירין – אין אסתר מגדת

מיהם בעלי המסטירין – בעלי הסתר – הללו? חז"ל מונים במדרש שלשה: בנימין, שאול, ואסתר המלכה. נראה, כי מדרש זה מקביל גם לדברי הגמרא[13]: "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל – זכתה ויצא ממנה שאול וכו' ויצאת ממנו אסתר". השתיקה והצניעות עניינם אחד: בניין של עולם פנימי.

בטרם נעסוק באסתר המלכה, נפנה את מבטנו לבן נוסף של רחל, שאיננו נזכר במדרש זה: יוסף הצדיק. חז"ל עומדים על כך שיהודה קידש את שמו של הקב"ה בגלוי ויוסף קידש את שמו בסתר. אומר על כך המהר"ל: "ויש לך לדעת כי יוסף ויהודה, כל אחד ואחד, היה מקדש שמו כפי מידתו. כי יוסף ברכתו בסתר, כאשר אמר 'וידגו לרוב בקרב הארץ' מה דגים בסתר אף זרעו בסתר, ולכך זכה שאין העין שולט בזרעו, ולכך היה מקדש שמו בסתר"[14]. חודש אדר מזלו דגים, ומתוך י"ב החודשים הוא מקביל לשבט יוסף[15]. על כן נראה שהחודש כולו מתאים להתחברות לעולם ה'סמוי מן העין', באמצעות השתיקה.

ומכאן, נשוב לאסתר המלכה. היכן אנו רואים שאסתר היתה 'בעלת סתר'? חז"ל מביאים כראיה את הפסוק "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה"[16]. ואכן, לכל אורך חלקה הראשון של המגילה, בזמן שנלקחה אסתר לבית אחשוורוש ובהיותה שם, אין במגילה אף דיבור ישיר הנשמע מפיה של אסתר. זאת, נוסף על הפסוק שמעיד על כך שהיא לא גילתה את מוצאה. מתי אנו שומעים את קולה לראשונה? בשיחתה עם מרדכי, לאחר שנודעה גזירת המן. כתוצאה משיחה זו, "ותלבש אסתר מלכות"[17], אסתר בעלת השתיקה שמה 'לבושים' [אותיות ב'ג'ד' המלבישות את אות א' השותקת, ומרמזת לאלופו של עולם], נאזרת בכוח המלכות – הדיבור, ומדברת על לב המלך. בכך, כידוע, הביאה אסתר בסופו של דבר לביטול הגזירה.

מעניין לשים לב, שגם בדיבורה עם אחשוורוש אומרת אסתר "ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי"[18]. דיבורה הוא רק במקומות ההכרחיים ביותר. ייתכן, שאסתר מצד עצמה גם לא הייתה מגיעה ללבישת המלכות, לולא דחף אותה מרדכי לכך. מרדכי מכריח אותה לבא לפני המלך: "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים"[19], ואולי ניתן לדרוש כאן "תדמי", מלשון דממה. וכפי שמפרש מרדכי בהמשך דבריו: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"[20]. בפסוקים הללו מתבררת השתיקה מסיגיה. השתיקה היא עוצמה, כאשר היא במקום. אך יש להיזהר, שלא תהיה השתיקה מעטפת ל'סבילות' – לחוסר פעולה במקום בו הוא נדרש.

מעניין גם לשיב לב לכך שדיבוריה של אסתר לאחשוורוש אינם ארוכים, אך הם קולעים הישר למטרה, ופועלים את פעולתם. מסתבר, שכאשר אנו יודעים מתי "עת לחשות", גם ה"עת לדבר" נעשה משמעותי יותר.

בלשונו של הבעש"ט[21] זהו סוד ה"חשמל" שבמעשה המרכבה: חש – לחשות, מל – למלמל מילים. גם פעולת החשמל, כפי שאנו מכנים את הכוח האלקטרי בימינו, מתבססת על חיבור (-) עם (+).

(מתוך המאמר "שתיקה בתרין" בספר "אור הלבנה")

[1] בראשית רבה עח, ה.

[2] קהלת ז, יח.

[3] ביטוי ששמעתי מהרב דוב זינגר.

[4] "פתיחת אליהו", תקו"ז הקדמה יז, א.

[5] תהילים מז, ד.

[6] קהלת ח, ד.

[7] הרב גינזבורג, "פנים אל פנים". משם נלקחו רעיונות נוספים שבהמשך הפסקה.

[8] מנחות כט, ב.

[9] עפ"י לקוטי מוהר"ן, רלב.

[10] אבות פ"ג מי"ג.

[11] R' Tatz, "Living Inspired", Silence. ראי שם עוד בהרחבה.

[12] "מתנות כהונה" על בראשית רבה עח, ה.

[13] מגילה יג, ב.

[14] חידושי אגדות סוטה י, ב.

[15] "פרי צדיק", אדר.

[16] אסתר ב, כ.

[17] אסתר ה, א.

[18] אסתר ז, ד.

[19] אסתר ד, יג.

[20] אסתר ד, יד.

[21] "כתר שם טוב", נה.

כמה מתאים לקרוא ולשנות, בלילה וביום, את סיפור המגילה, בדיוק ביום שבו אנו חפצים להגיע ל"עד דלא ידע" – "שזה בחינת המגילה, שהיא דבר יקר מאוד, וכל עיקרה הוא בחינת סיפור מעשה … ממעשה שהיה בימי מרדכי ואסתר, בחי' מעשה של שנים קדמוניות" (לקוטי הלכות, או"ח ח"ג, הל' פורים א). מעניין, שדווקא הסיפורים, שבדרך כלל מתקשרים אצלנו עם זמן השינה, נבחרו על ידי רבי נחמן כאמצעי לעורר מן השינה (שם, וראו גם לקוטי מוהר"ן ס), וזאת דווקא בנקודות שבהן הרגיש שתורות ושיחות כבר לא יעזרו (ראו הקדמה ל"סיפורי מעשיות").

השלב הראשון, אם כן, בעת קריאת המגילה, הוא להירגע מעט מהלחץ סביב הניסיון (החשוב מבחינה הלכתית!) לשמוע כל מילה, ולהגיע לעמדה נפשית רפויה ופתוחה יותר, הנותנת מקום לא רק לשמיעת האוזניים, אלא גם לקשב הלב. אומנם הסיפור מוכר לכאורה, אך החוכמה היא להגיע לעמדה נפשית רעננה, להאזין לעלילה כמו בפעם הראשונה.

והאמת היא, שהסיפור הוא אכן חדש לגמרי, היות שזהו סיפור שהולך ומתגלה מדי שנה. וכך דרש הבעש"ט את ההלכה "הקורא את המגילה למפרע לא יצא" (מגילה פ"ב מ"א), כלומר מי שמבין את המגילה כסיפור שאירע בעבר לא יצא ידי חובתו, מפני שהוא מתרחש בכל שנה ושנה ("מאור ושמש" רמזי פורים ד"ה וזה רמזו).

בין פסוקי המגילה אנו יכולות לגלות את כל סיפור חיינו, ואת כל מסעות הנפש שלנו. הסתר וריחוק, גילוי וישועה, הכל מקופל בין דפי המגילה. החושך והאור, הזעקה וההתרה, כולם מצויים שם.

אך כידוע, סיפור המגילה בנוי מרבדים על גבי רבדים. ניתן להיצמד לרובד הפשוט של הסיפור, ואפשר גם להתחבר פנימה, ולשמוע בכל "המלך" את קול מלכו של עולם מהדהד.

שמיעת קולו של המלך, פירושה בלשון אחרת – ראיית יד ההשגחה המסובבת ומארגנת את החיים שלנו. סיפור המגילה המורכב והמסובך הולך ומקבל בהירות כאשר מסתבר שהכול תוכנן מראש כדרך להביא רווח והצלה ליהודים. בעומק נוסף, סיפור המגילה, ואף המשתה והשמחה, נועדו לחזק אצלנו את ההכרה והאמונה שביד ה' לחולל ניסים, ואם אנו זוכים, אנו יכולים להיות מובלים גם בהנהגה שלמעלה מהטבע ומגדרי העולם הזה (ראו נתיבות שלום, פורים, עמ' 39).

המגילה, אם כן, נושאת אופי פרדוקסלי, המגלה בהסתרתו, חושף בעטיפותיו, ומאיר במחשכיו. המגילה מאפשרת לנו הבטה כפולה על סיפור החיים בהופעתם הכי ממשית, תוך גילוי שורשם הפנימי.

(מתוך מאמר "התבוננות פנימית במצוות הפורים" בספר "בינה לעתים".
לרכישה בחנויות "דני ספרים", "אור החיים".)