תפילת שמונה עשרה, כידוע, מתחלקת לשלשה חלקים: שבח, בקשה והודיה. ואולם, כאשר אנו מגיעים לברכת ‘רצה’, הפותחת את השליש האחרון, נשאלת השאלה ‘ולהודיה מה זו עושה’? איזו ‘תודה’ גלומה בברכה

לאחר בקשות היחיד – בין ברוחניות ובין בגשמיות, מגיע תורן של הבקשות הלאומיות. גם בקשות היחיד מנוסחות בתפילת שמונה עשרה בלשון רבים, אך כעת עסוקים אנו בבקשות הנוגעות לאומה בכללותה.

אחד המעמדים המרגשים בחיי בהם נכחתי היתה עצרת מחאה מול בית המשפט העליון, בתפילה לבניית מערכת משפט על פי תורה. בעצרת השתתפו כששים רבוא משלומי אמוני ישראל, בציבור חוצה מגזרים

מעגל ההתייחסויות שלנו כולל בדרך כלל את הקרובים אלינו ביותר. בני המשפחה הקרובה והרחוקה, שכנים, עמיתות לעבודה וכד’. ואולם, בעם ישראל ישנו דבר מופלא. יהודי מחובר בעומק נשמתו גם ליהודי

יש בקשות שמעוררות את הלב מעת לעת, יש משאלות שמאירות רק לעתים מזומנים, אך דומה כי בקשת פרנסה היא בקשה קיומית, יום-יום. ברכת “ברך עלינו” או “ברכנו” מוקדשת לצורך זה

את ברכת ‘רפאנו’ נראה שאין צורך להסביר יותר מדי. לצערנו, כולנו מכירות אנשים חולים, ומתפללים בכל לבנו לרפואתם. רפואת הנפש ורפואת הגוף נצרכים כל כך בחיינו. יחד עם זאת, נתבונן

ראיתי פעם הנהגה יפה, ואנו משתדלים ליישמה גם עם עצמנו וילדינו. בכל פעם ששומעים סירנה של אמבולנס, עוצרים לרגע ואומרים פרק תהילים. הסיבה לכך איננה רק הצורך להתפלל על זולתנו

כמה חשוב לא לסחוב מטענים בלב. קריטי לפרק עומסים, ולדבר גלויות על מה שמכביד ומרחיק. כך בכל מערכות היחסים, וכך גם בקשר שלנו עם ה’. כל חטא מכתים את הנשמה,

פעמים רבות שואלים אותי: את בעלת תשובה? ותמיד תשובתי היא: הלוואי שאזכה… בין אם אנו דתיות מבית, או בתהליכי התקרבות, על כולנו לשאוף יום יום לשוב בתשובה. ואולם, אם אנו

זהו. כבר נכנסנו פנימה לתוך הארמון. אנו עומדות לפני המלך הכל-יכול, מי שיש בידו לתת לנו כל מה שרק נבקש. אי, אי, אי. מאיפה מתחילים? יש לנו כל כך הרבה