כנראה, שההודיה בברכת 'רצה' היא על עצם הזכות לעבוד אותו יתברך. אנו מבקשים שה' ירצה בתפילות שהתפללנו, ואף ישיב את העבודה בבית המקדש, שהתפילות הן רק הד של זכרם. אך מעבר לאלו, נראה כי אנו מודים על בחירת ה' בנו ובעבודתנו, ושהללו הינם בעלי משמעות לפניו.

בברכת 'מודים' מגיעה ההודיה לשיאה. מודים אנו על כל רגע של חיים יום-יומיים, ואף על הפקדת הנשמה בלילה. מכירים אנו טובה על הניסים הגלויים והסמויים, המתנות הקטנות והגדולות שה' מרעיף עלינו, ערב ובוקר וצהרים. כדאי להתרגל בברכה זו ממש להתבונן ולחשוב על מושא הכרת הטוב שלנו – לדוגמא, אנו נושמות, יש לנו משפחה, הגענו לעבודה בזמן, ואנו זוכות להלל ושבח אותו יתברך.

לאחר שזכינו לפתוח את כל צינורות השפע דרך התפילה, יש צורך בכלי שיחזיק את כל הברכה הזו, ואין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. שלום בינינו מאפשר לנו כאחד לזכות באורו יתברך. כמו פריזמה הפורסת את הגוונים השונים של קרן האור, מתפרטים ומשתלשלים כתוצאה מהארת פניו יתברך – תורת חיים, אהבת חסד, צדקה, ברכה, רחמים, חיים ושלום. שבע הופעות טובה, שהן כשבעת גווני הקשת.

עם סיום תפילת שמונה עשרה, מוסיפים אנו תחינה קטנה, שכל השפע לו זכינו בפינו על ידי התפילה, לא ייעלם על ידי שימוש לא נכון בפה. מבקשים אנו לשמור על הקדושה בכך שה' ינצור את לשוננו מרע, ונפשנו תישאר שפלה כעפר לקבל את כל טובו של ה'.

בסופו של דבר, חותמים אנו ומבקשים "יהיו לרצון אמרי פי…", שמוצא שפתינו יהיה לרצונו יתברך, והגיון לבנו – כוונתנו הפנימית – לנחת רוח לפניו.

בקשות 'השיבה שופטינו' 'ולמלשינים' 'ועל הצדיקים' נוגעות בתיקון הרוחני של האומה. כינון משפט צדק יביא לבירור האולטימטיבי, מיגור הרשע והרשעים ועליית קרנם של הצדיקים. הטוב והמוטב הנפרדים זה מזה ומתבררים זה על רקע זה, מגיעים שניהם לתיקונם בתיקון עולם במלכות ש-די.

כאשר אנו מתפללות את הברכות הללו, יכולות אנו להחליט היכן להניח את עצמנו 'על המפה'. כאשר יתפרדו כל פועלי אוון עולה הזעקה "ושים חלקנו עמהם", עם הצדיקים, שנזכה להיות מהבוטחים בשמך באמת, והבוטח בה' חסד יסובבנהו.

לאחר הבירור הרוחני מגיע השלב בו הפנימי יכול להופיע אף בחיצוני, והמציאות כולה נתקנת. ירושלים ומלכות בית דוד מגלים בממדי המקום והנפש את החיבור בין הארץ והשמים. בברכות הללו מבקשים אנו על גאולת השכינה, וחזרת ה' לשכון בירושלים כשישועתו, כביכול, היא ציפייתנו כל היום.

החתימה של שתי הברכות הללו מגלה כי אין מדובר רק על דבר מה שיתרחש בעתיד, אלא הוא מתהווה כבר כעת בהווה. ה' הולך ו"בונה ירושלים" ו"מצמיח קרן ישועה". כמו זרע הצמח הנרקב באדמה, צמיחת הישועה מתחילה לא אחת במה שנדמה כריקבון, אך מובטחים אנו שזהו חלק מתהליך של גאולה.

אחר כל הבקשות הפרטיות והכלליות, הרוחניות והגשמיות, עולה זעקה – "שמע קולנו". כביכול, פונים אנו אל הקב"ה ואומרים: יותר משאמרנו – לא אמרנו, יותר משגילינו מלבנו – אין אנו מצליחים לגלות. שמע קולנו, מעבר למילים הנאמרות והגנוזות, האזן לטון, לשוועה, לפניה.

שערי דמעה לא ננעלו, וכקול התינוק הבוכה – זעקת התפילה היא האות שאנו חיים. שטחנו בפניך את כל רצונותינו, את כל נבכי וגנזי לבבנו, תחוס ותרחם, כי אתה הרי שומע תפילת כל פה, ברחמים.

לצערנו, לא נדרשים פירושים רבים לבקשה של השבת המשפט על כנו בתפילת העמידה. כל אדם מתבונן ורגיש רואה בעיניו כמה עוולות ועיוותים יוצאים מתחת ידי הערכאות שאינן כפופות לתורתנו הקדושה. מעבר לתפילה על שיבת השופטים כבראשונה, עלינו לדעת כי יש גם צד הלכתי-מעשי לענין. בכל הזדמנות בה יש צורך ללכת לדין עם אנשים אחרים, עלינו לעשות את הכל כדי ללכת לבתי דין תורניים, ולא לבתי משפט אזרחיים. אנו מתפללים שמערכת המשפט כולה תתוקן, ובמקום מערכת שכפופה לחוקים שלקוחים מן הגויים, ישוב המשפט להיות משפט צדק על פי תורה, ויראו כולם איך תורתנו היא חכמתנו ובינתנו לעיני העמים, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

ישנה בקשה נוספת בברכה זו, "ויועצינו כבתחילה". לעתים קרובות אנו מחפשים עצה בתחומים שונים בחיינו. חשוב לדעת כי יש ייעוץ מכוון על פי תורה, והוא בבחינת "עץ החיים בתוך הגן" אך יש ייעוץ לא מבורר ולעתים אף נוגד לערכי התורה, בבחינת "ועץ הדעת טוב ורע". למשל, ייעוץ נישואין שמטרתו חיזוק הברית, ועבודה משותפת להשראת השכינה בבית, היא בבחינת "עץ החיים". לעומת זאת, ייעוץ ששם את השאיפות האגוצנטריות של אחד הצדדים, או אפילו של שני הצדדים, וחותר להעצמת האנוכיות אף תוך פירוק התא המשפחתי, עלול להיות בבחינת "עץ הדעת רע". ישנה אפשרות לגירושין על פי תורה, אך השאלה היא האם ניגשים לזה כאל מוצא אחרון עליו המזבח מוריד דמעות, או שזו אופציה שעולה מתוך חוסר הערכה ל"בית היהודי".

היועץ המבורר ביותר הוא ה'צדיק', שעצותיו הם בבחינת "עצתו אמונה", בחיזוק האמונה ובהבאת הברכה לכל תחומי החיים, מכוח התחזקות זו.

יהי רצון שנזכה למשפט צדק וליועצי אמת, כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו, "מלך אוהב צדקה ומשפט".

ברכה זו עומדת במרכז ברכות העמידה, בין בקשות הפרט לבקשות הכלל. שני ההקשרים הללו משתקפים יפה גם בתוכנה של הברכה – איסוף היחידים יחד בקיבוץ הגלויות. אכן, הדאגה לתפוצות איננה עניינה רק של ה'סוכנות'. כאשר אנו מבקשים מדי יום על שיבת אחינו מהגולה, אנו דואגים לכך שאף בתוכנו, לא יהיו אחינו 'נידחים' מלבותנו.

נוסח הברכה מיוסד על הפסוק "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וגו'" (ישעיהו כ"ז, י"ג). מסביר הרבי הריי"ץ, כי ישנם שני סוגים של גלות. אשור היא בחינה של אושר מדומה המביא להרחקה מה'. הגולה ב'אשור' נמצא בארצות הרווחה, בהם יש עושר ושפע, אך זהו שפע שמביא להתבוללות, ולהיטמעות בגויים ר"ל. מנגד, ישנן גלויות שהן בבחינה של מצרים – מיצרים וצרות. הגולים בארצות האלו נאנחים ונאנקים תחת שלטונות אכזריים וגזירות קשות. הבקשה לקיבוץ גלויות היא משתי סוגי הגלויות – הפיזית והרוחנית.

זכינו לחיות בדור בו קרה הפלא. שבנו מארבע קצוות תבל 'הביתה'. ואולם, יש עוד הרבה על מה לבקש: שה' יתקע בשופר גדול לחרותנו – שחרותנו תהיה החרות לעבוד את ה' בשלימות, ולא נהיה רק עם חופשי בארצנו ככל הגויים; שלא נסתפק בחלק העם שכבר יושב בארצו, ונתחנן שכל אח ואחות בתפוצות שישובו הביתה; ושלא ידח ממנו נדח, ואף יהודי לא ילך לאיבוד בארצות הגויים, ברוך אתה ה' מקבץ נדחי עמו ישראל.

בברכות העמידה בולט החיבור בין הרוחניות והגשמיות. אנו מרוממים את צרכינו הגשמיים לכדי עבודה רוחנית, ומבקשים שגילוי אלוקות יתרחש על ידי כך שהקב"ה ימלא כל צרכינו במציאות. החיבור הניגודי הזה בא לידי ביטוי בשיאו בברכת השנים. הצורך הבסיסי ביותר של האדם – המחיה, היא ביטוי לברכה הישירה של ה' לאדמה. חיבור מושלם זה של גשם ורוח, מעלה ומטה, מגיע לשיאו באדמת הקודש של ארץ ישראל, ארץ אשר "עיני ה' א-לקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". בארץ הזו כל כך ברור, כי על מנת להתברך כלכלית, יש להרים את העיניים לשמים ולהתפלל.

פרנסה ושפע כלכליים, כאמור, הן בקשות קיומיות, אך לא די באלו. אנו מבקשים שוב ושוב שהתבואה תהיה לטובה, והמטר יהיה לברכה. יש אנשים שזכו בפיס, והדבר הביא לחורבן עולמם. אכן, יש 'עושר שמור לבעליו לרעתו…'. בקשתנו היא שהכסף יהיה מבורך, ושבשפע נזכה לעשות שימוש מושכל, ולהתנהל אתו נכון. למעשה, על אף הרוויה הכלכלית, על פי נוסחים רבים אנו מדגישים שהשובע יהיה "מטובך". כי לא על הלחם לבדו נחיה, אלא על מוצא פי ה'. השביעה האמתית תהיה מהדביקות בריבונו של עולם, שמתגלה בטובו, בסיפוק מזונותינו.

מנהג המובא במסורת החב"דית הוא, כי יש לכוון בברכה על גפן לקידוש, חיטים למצות וכד'. מיקוד בקשת השפע להיותו כלי לדבר מצווה, מזכיר לנו את התכלית: כל מה שברא הקב"ה בעולמו הוא לכבודו. בכל מתנה שמימית שנקבל, עלינו הזכות והחובה לקדש בו שם שמיים.

לשון הברכה, כמו כל הבקשות, מנוסחת בלשון רבים. אנשי כנסת הגדולה בתקנם את התפילה, רצו שנעמוד לפני ה' כציבור – כאיש אחד ובלב אחד. אחד זקוק לפרנסה, והשני זקוק לרפואה, והשלישי לתשובה ולסליחה. בתפילה – כולם מתפללים על כולם. מעבר לזה, נראה כי הניסוח בלשון רבים מזמין גם כל אחד ואחת מאתנו למצוא את הנקודה בה הוא עצמו זקוק לכל אחד מהדברים המבוקשים. לדוגמא, אם מישהי תתבונן בצורך שלה לרפואת השיניים, ייתכן והיא תצליח גם להרגיש בעומק יותר את כאב חברתה שנאבקת על חייה.

בברכת הרפואה, כמו גם בבקשות נוספות, עוברים אנו 'סדנא' של אמונה וביטחון בה'. דווקא בתחום בו אנו זקוקים לבני אדם, לרופאים, חשוב מאוד לזכור שבאמת ה' הוא הרופא חולי עמו ישראל. עלינו לעסוק ברפואה האנושית מצד ה'השתדלות', ואולם מקור הרפואה יישאר לעולם – ריבונו של עולם.

כל מי שסבלה ממחלה כלשהי, ר"ל, ואפילו מי שיש לה כאב באיבר זה או אחר, יודעת עד כמה יש להודות לריבונו של עולם על הבריאות. ואכן, תכלית הייסורים והכאבים הם לעורר אותנו לחזק את הקשר לריבונו של עולם. על כן נראה, כי אנו מנמקות את בקשתנו לרפואה במילים "כי תהילתנו אתה", לאמור: ריבונו של עולם, אין לנו צורך במכאובים אלו בשביל ליצור אתך קשר. תהילתנו אתה – נהללך ונשבחך גם כאשר יהיה לנו גוף בריא.

"ראה נא בענינו" היא הפתיחה לברכת הגאולה, ההקדמה לבקשה שה' יגאל אותנו מצרותינו. מעניין לראות, כי גם בגלות מצרים, הפתח לגאולה היה בכך שה' ראה בענינו. על הפסוק "וירא א-להים את בני ישראל וידע א-להים" (שמות ב, כב) מפליא רש"י לפרש: "נתן עליהם לב, ולא העלים עיניו". רש"י מבאר, שכביכול גם הקב"ה צריך היה לשים לב ולא 'להתעלם' מן הצער כדי להוציא את בני ישראל ממצרים. כמובן, שלהתעלמות עד אותה עת הייתה מטרה, לשם זיכוך בני ישראל.

על מנת שה' יגאל אותנו, אנו מבקשות "ראה נא בענינו". אנא ה', הבט וראה בצרתנו וצערנו. ואולם, אם אנו רוצות שה' יפקח את עיניו, גם עלינו לראות בצרת ובצער האנשים שעומדים סביבנו. אך ישנן כל כך הרבה צרות ל"ע. כל כך הרבה מקרים כואבים ומצערים. כיצד יכול הלב להמשיך ולהישאר פתוח במצב הזה? הלא טבעי הוא שנאטם… אם כן, פונות אנו בחזרה לה' בבקשה – גאל אותנו מהצרות, כדי שלא יתקשה עוד לבנו. פונות אנו אליך ריבונו של עולם בתחינה – "ריבה ריבנו, וגאלנו גאולה שלמה למען שמך". והוא גואל.

לשם כך נועדה הבקשה השלישית בין הבקשות בתפילת העמידה – בקשת הסליחה. אנו עומדות ישירות מול בוראנו, מתוודות ומבקשות סליחה על חטאינו. בכך אנו זוכות לקיים מצוות עשה באופן יום יומי – המצווה להתוודות. בכך, אנו גם זוכות להתהלך בחיים, זכות ונקיות יותר.

מדוע כה חשוב לציין בפה את בקשת הסליחה? ומדוע לא מספיקה הבקשה הכללית הקודמת – לחזור בתשובה?

פעמים רבות אנו מרגישות התעוררות פתאומית. הלב מתלקח ויש רצון עז וכן לשוב אל ה'. הרצון הזה הוא כמו סיבוב שעושה מי שהבין שהוא טעה בדרך, ופונה אל עבר הדרך הנכונה. זו ההתחלה והיא מהותית, אך לא מספיקה. מעתה, על האדם לקחת צעד ועוד צעד בדרך הנכונה, על מנת להגיע לייעדו.

באופן דומה, אחרי תנועת הנפש הכללית של התשובה, יש צורך לרדת לפרטים. הפרטים מתבטאים בהבנה שטעינו ושגינו. אנו מזכירות בפירוש את העובדה הזו, במלא הפה, ומוכנות להכיר בעובדות כפשוטם. הוידוי משמש כהצבת מראה ברורה כנגדנו, מבלי לשקוע בהטעיה וברמייה עצמית.

מאחר שהודינו על שגיאותינו, בין בשוגג (חטאים) ובין במזיד (פשעים), מבקשות אנו גם יותר מכך – שה' יסלח וימחל. שהוא יבטל את העונשים שמגיעים לנו, ואף ינקה אותנו מהפגמים ויאפשר לנו להשתקם.

בקשת הסליחה איננה מובנת מאליה, והיא לא מצויה בצורה כה פשוטה באף מערכת חוקים אחרת. החוטא ירצה את עונשו, והמועל יישא בתוצאות של עוונו. אך אלוקינו חנון. במתנת חנם שאין לה אח ורע, הוא מוכן למחוק את הכל, לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו, ולאפשר לנו להתחיל מחדש, יום יום.

(נכתב בהשראת דברי הגרי"ד בולוביצ'יק, "על התשובה", כוחו של הוידוי)

ואולם, אם אנו כבר עומדות בתפילה ומדברות עם מלך מלכי המלכים, האם אין בכך סימן שאנו כבר קרובות? להיכן אנו רוצות לשוב?

ברובד הראשוני, התשובה אותה אנו מבקשים היא כפשוטה. תיקון המעשים, וקירוב לעבודת ה'. אחר שברכנו את ברכת הדעת, נראה כי נפתחו עינינו – יש כל כך הרבה תחומים בהם עלינו להתקדם. לחיות חיי תורה באמת, להקפיד על ההלכה, ולדאוג שכל מחשבותינו, דיבורנו ומעשינו, יהיו כדבעי למהוי. לפעמים אנו חיות באשליות ובתרדמת, אך משהודלק האור עם מתנת הדעת, נפקחות העיניים, ואנו מבינות כמה עוד עלינו להתקדם.

ברובד נוסף, לא מדובר כאן על חזרה בתשובה במובן של תיקון השגיאות, שמכונה בספרים הקדושים "תשובה תתאה", אלא בתנועה ושאיפה תמידית של הנשמה להתקרב עוד ועוד לה'. תנועה זו מכונה "תשובה עילאה", והיא משאת נפשנו התמידית, שכן קרובות ככל שנהיה, יש עוד מרחק אין סופי שעלינו לגמוע. הנשמה בעצם טבעה, ובייחוד בתוך כלאי הגוף והעולם הזה, נמצאת בגעגוע מתמיד וברצון להתרפק על ריבונו של עולם, ולשוב להיות בדבקות ואחדות גמורה עם צור מחצבתה.

אנו מסיימו את הבקשה במילים "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". שאיפות גבוהות הן נפלאות, ומהוות נק' מוצא להתהליך הראשוני של היציאה לדרך, אך אל לנו להיתקע שם. מתחננות אנו שהתשובה תהיה "שלמה", שלא נרמה את עצמנו בהשארת חלקים 'בחוץ', ולא נשלה את עצמנו בהסתפקות ברצונות שאין להם ביטוי במציאות.

וא-ל עליון הרוצה בתשובה, פותח לנו שער בעת שאנו פותחות את הלב.

אי, אי, אי. מאיפה מתחילים? יש לנו כל כך הרבה רצונות, וכל כך הרבה צרכים. בריאות, פרנסה, שלום בית. מה נבקש ראשון?

דעת. נבקש דעה, בינה, והשכל. חכמה, בינה, ודעת.

מדוע בקשה זו, היא הראשונה?

בפשטות ניתן לומר שצריך 'שכל' כדי לדעת מה לבקש. ייתכן שאנו רוציות דבר מה אך הוא דווקא איננו לטובתנו, ואולי אנו חפצות במשהו שעדיף לוותר עליו…

נוסף על כך, צריך לדעת איך לבקש. באיזה סגנון, אופן וצורה.

אך מעבר לאלו, צריך לדעת בשביל מה אנו מבקשות. לשם מה אנו רוציות שה' ימלא את כל מאוויינו. לאיזו מטרה זקוקות אנו לכסף ולפרנסה? מה נעשה עם גופנו הבריא? בקשת הדעת בראש הבקשות כולם עוזרת לנו תחילה 'לסדר את הראש'. בברכה זו נקבל את הדעת וההשקפה הנכונה: בקשותינו למילוי הצרכים צריכים להיות בשביל מטרה אחת ויחידה – גילוי כבוד ה' בעולם. כל מתנת שמים שנקבל, תכליתה לסייע לנו בתפקיד שלמענו נשלחנו לעולם הזה. אם נשכיל לבקש להיות 'חיילים של המלך', הוא כבר ידאג לכל מחסורנו – אוכל, ביגוד, מחסה וכד'.

נקודה נוספת. הכוונה הבסיסית ביותר שחייב האדם לכוון בתפילת העמידה היא: "דע לפני מי אתה עומד", לחשוב על כך שאנו עומדות מול ריבונו של עולם, ועמו אנו מדברות. על פי חז"ל מכוונות שמונה עשרה הברכות כנגד 18 חוליות בעמוד השדרה, והכוונה הבסיסית הזו, שאנו עומדות לפני ה', היא 'חוט השדרה' עצמו. בתפילת העמידה אנו לא רק עומדות בתפילה, אלא שהתפילה מעמידה את כל סדר יומנו, וכל תפקודנו הגשמי והרוחני. בבקשת הדעת ,לפני כל בקשה אחרת, אנו מבטיחות שה'ראש' יהיה במקום הנכון, וממילא ילך כל הגוף אחריו. "דעת קנית – מה חסרת. דעת חסרת – מה קנית" (קהלת רבה ו,א).

[מקורות: "עולם התפילות", "ללמוד איך להתפלל"].