על פניו, חודש טבת הוא אכן חודש חשוך ביותר. אצל חז"ל מצוי הביטוי "לילות טבת", ולא בכדי. הלילות בחודש זה הם הארוכים ביותר בשנה, והעלטה 'חוגגת'. נוסף על כך, קרו מאורעות קשים לעם ישראל בתקופה זו: מות אחרוני הנביאים (ט טבת), תרגום השבעים (ח טבת, בעקבותיו נאמר, שירדה חשכה לעולם לשלושה ימים), תחילת המצור על ירושלים (י טבת), ובימינו תקנה הרבנות הראשית ביום זה גם את "יום הקדיש הכללי" לזכר כל קדושי השואה הי"ד.

העבודה הפנימית, אם כן, של החודש, מכוונת אותנו לפיתוח יכולות ודרכים להתמודדות דווקא עם חושך ואפלה. לפעמים הללו מקיפים אותנו מסביב, אך לפעמים הם מתגלים דווקא בתוכנו, פנימה.

ואולם, אם נתבונן בחודש כולו נראה שציירנו כאן תמונה לא מדויקת. לא כל החודש חשוך, הרי בתחילתו ישנם יום או יומיים של אור – חנוכה! לכאורה, הימים הללו בטלים ברוב, אך לא כן הוא, שכן ראש החודש, היום שמקפל בתוכו את פוטנציאל החודש כולו – מואר!

הכלי הראשון שאנו מגלות, אם כן, להתמודדות עם החושך והקושי, הוא שהכל תלוי בנקודת המבט שלנו. אפשר להסתכל על אותה המציאות ביותר מדרך אחת, והבחירה תלויה בנו. אפשר לראות במילה 'טבת' 'טביעה' עמוקה בבוץ, ולחלופין ניתן לראות בה דווקא את ה'טוב'. הכל תלוי בשאלה איך אנו בוחרות לראות את המציאות. כמה מעניין, שעל פי הספרים הקדושים, האות בא'-ב' איתה ברא הקב"ה את החודש היא האות ע'. הדבר אולי מרמז על כך, שהדרך להתמודד עם טבת החשוך היא עם ה'עין', ואם תרצו – דווקא עין טובה…

בחודש הזה אנו מוזמנות לתרגל מבט חיובי: על עצמנו, על הסובבים אותנו, ועל המאורעות שקורים לנו. מבט חיובי יכול לכלול התמקדות בצד הטוב; הכנסת הדברים הקשים לפרופורציה בהקשר רחב יותר; התבוננות פנימית שחושפת משמעות ופוטנציאל חבויים, ועוד. במבט חיובי אנו יכולות ללמוד לתת פרשנויות חילופיות לאותה סיטואציה מסעירה; כותרת ומיקוד שונים לאותה תמונה, ואפילו ממד עומק להסתכלות הראשונית השטחית.

אם נחזור שוב למבנה של חודש טבת נלמד דבר נוסף. ישנם, כאמור, יום-יומיים של אור שנעלמים מהרה. גם בחיים אנו חוות לעתים קרובות חוויה 'מוארת' מסוימת, שמזרימה בנו כוח וחיות, אך זו ממהרת להסתלק ממש כשם שהופיעה. ברגע שנדע שישנה תבנית כזו במציאות, יקל עלינו להתמודד עם מציאת עצמנו ב'חושך' רגע אחרי שהכל היה כל כך בהיר. הכלי המרכזי שאנו נזקקות לו הוא ההיזכרות באותם רגעי אור. לא לתת לעצמנו להעלים ולהשכיח את הבהירות בטענה – הנה, היא כבר נעלמה, אלא להיאחז בה ולתת לזיכרון להותיר בתוכנו רושם איתו נוכל ללכת לאורך זמן. אם נרצה לצלוח את חודש טבת הנוכחי בצורה טובה ומשמעותית, כדאי לנו דווקא עכשיו, כשעוד לא התרחקנו מדי מנרות החנוכה, להזכיר לעצמנו אלו חוויות פנימיות היו לנו בחנוכה. לשבת עם דף ועט, ולסכם רעיונות ששמענו, תובנות שהתבשלו בנו ורגשות שפיעמו בתוכנו באותם ימים מוארים. או אז נגלה כמה כוח יש בנו להתמודד עם כל חושך בעולם.

מתוך ספרנו "כי בא אורך". לרכישה לחצו כאן

(ג"פ) יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: 

(ג"פ) יְיָ צְבָאוֹת, אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ: 

(ג"פ) יְיָ הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ:

חשבתן פעם על הביטוי, 'פעם שלישית גלידה'? מה כ"כ מרגש בפעם השלישית? חז"ל מלמדים אותנו כי "בתלת זימני הוי חזקה" (בבא מציעה, ק"ו ע"ב). כלומר, כל דבר שנעשה שלוש פעמים ברצף, מקבל תוקף של קביעות. לכן לדוגמא עם נוהגים בהנהגה טובה שאיננה מעיקר הדין, טוב לומר "בלי נדר", כדי שהדבר לא יהפןך עבורנו לכזה שהוא בגדר חובה אישית, כעין נדר. (זה לא מסביר למה דווקא גלידה, אבל כן מה מקור ההתרגשות, בראיית מישהי בפעם השלישית).

בפסוקים שאנו אומרים בשלב הזה של התפילה, ישנה תופעה מיוחדת, שחוזר על עצמה גם במקומות נוספים בסידור. יש כאן שלושה פסוקים, שנאמרים כל אחד מהם – שלושה פעמים ברצף. יוצא שיש לנו חזקה על החזקה. חזק. הדבר היפה הוא, שבעצם יש כאן ביטוי צורני, גם לתוכן שמשדר את אותו חוזק. הביטויים "ה' צבא-ות עמנו", "משגב לנו אלקי יעקב" ו"סלה" כלומר לנצח, וכן "ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך", וגם הוודאות כי "המלך יעננו ביום קוראנו", כולם מבטאים בטחון עצום בה' יתברך. הבטחון הזה הוא מכור של כח עבורנו, כמבצר רוחני חזק.

מה ההבדל בין אמונה ובטחון? הרבי מליובאוויטש מבאר[1] כי האמונה היא הידיעה כי כל מה שקורה הוא מה', וממילא הוא גם לטובה. גם אם איני רואה כעת איך, ודווקא בעתות הצרה "ואמונתך בלילות". הבטחון, לעומת זאת היא קומה נוספת שנדרשת מאתנו. זו הוודאות, מתוקף הפנמתנו עד כמה הקב"ה כל יכול, והוא טוב שרוצה להיטיב, שנזכה לראות במוחש את הטוב הזה, באופן נראה ונגלה. זהו הבטחון שיהיה טוב, שאתחתן, שאלד, שאתרפא.

האמונה והבטחון, הם שתי קומות, ואי אפשר לזו בלא זו. הא' היא האמונה, זהו הרשת התודעתית שחייבת להיות פרושה כבסיס של חיינו, והקשר שלנו עם רבונו של עולם. אך יש גם ב' אחרי הא', ב' של בטחון. זו הקומה השניה, והחידוש העיקרי של דורנו, בהתקרבותינו יותר ויותר לגאולה אמיתית השלימה. שיהיה טוב. טוב ממשי. כן, זה הזמן להתחזק בבטחון, שכל תפילותנו מתקבלות וימים טובים באים עלינו.

מתוך ספרנו "אליך נפשי אשא". לרכישה לחצו כאן

[1] ראו בהרחבה "שערי אמונה ובטחון" שמאגד את שלל אימרותיו של הרבי בנושא.

מאיים להשתלט עלינו ולקחת אותנו בשביו –

דקה לפני הדלקת נרות, ובמנוחת הצהרים בשבת.

בעת קטטה בחדר הילדים, ותוך כדי פטפוטי תלמידים.

הכעס(ססססססס….

האמת היא, שהמשפט הפותח הוא קצת מטעה. הלוואי והיה זה איזה יצור מבחוץ! איום ככל שהוא יהיה, היה הדבר מאפשר לנו להתחמק ממנו בצורה כזו או אחרת. הבעיה היא, שהכעס מאיים עלינו מבפנים, עמוק בפנים, אי שם ממעמקי הבטן. נכון, אולי אנחנו לא תדיר במצב של 'שוברים את הכלים ולא משחקים', אבל לפעמים מספיקה לנו שבירת צלחת, כדי שנצא משלוותינו, בלשון המעטה. בספר "שטיפה זורמת" מגדיר דוד בן-יוסף שבעה שלבים בתופעה שאנו קוראים לה כעס, והם: הרהור, הבהוב, נצנוץ, הצפה, התלקחות, התפרצות והשתוללות. אז נכון, שכאמור, אנו לרוב לא משתוללות מכעס כמו ילדים בני שנתיים, אבל רובנו חוות דרגה כזו או אחרת של כעס באופן יום-יומי.

מה שמוסיף אש למדורה, זה הכעס שלנו על עצמנו על זה שאנו כועסות. כלומר, זה לא שאנו רוצות לכעוס, אנו יודעות שהכעס הוא שורש כל הרע וכו', אבל תכל'ס זה קורה לנו וזה מתסכל.

על פי גרסת האריז"ל לספר יצירה[1], הקב"ה לקח את האות ע' עם כוח ה"רוגז", ועל ידם הוא יצר את חודש טבת בשנה, וכן את מזל הגדי ואת איבר הכבד בגוף האדם. הדברים כמובן עמוקים ורחבים, ואנו רק ננסה להתבונן מעט במהותו של הרוגז-הכעס, ולהציע כמה כיוונים ישנים בלבוש מחודש, כדי לנסות ולהמשיך לעבוד על המידה הזו.

דבר חשוב שעלינו לזכור הוא ש"אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו…"[2], וכנראה שהכלל הזה נכון לא רק בקשר לאחרים אלא גם לעצמנו – כלומר, כשאנחנו כבר במצב בו 'עלה הכעס בחלוננו' אין כל כך לאן לברוח. כאשר אנחנו כבר כועסות – צריך לנסות לעצור את הכעס (ומהר!), ובנוסף עלינו למצוא דרכים לפנות את ה'פסולת הרגשית' הזו, בלי לשפוך אותה על ראשו של מישהו אחר… מה שכנראה עדיף זה לא להגיע בכלל לזירה, וזה יקרה רק ע"י 'גשטאלט' שונה לחלוטין. זה כמו להחליף דיאטה מראש, ולהתעמל כראוי יום-יום כדי שלא נחלה (ונצטרך לקחת תרופה).

נשתמש באות ע' שהוזכרה לעיל כמילת מפתח, אך לא כאות, אלא במשמעותה – איבר העין, והפונקציה שלה – הראיה. נבחן שלושה היבטים של הראיה: פרספקטיבה, אלטרנטיבה והתבוננות. ע"י שינוי בצורת ההסתכלות, ננסה להגיע לשינוי בצורת החשיבה שלנו.

פרספקטיבה – תחושות רבות גואות בסיטואציות מסוימות. הידיעה שבטווח ארוך יותר הדברים עלולים להראות אחרת לגמרי, הוא סוג של 'אריכות אף' שיכולה להרגיע. כרגע הילד שלי דומה כמעט ל…, אבל בכל המכלול של מי שהוא, ומי שהוא יהיה, ההתנהגות ה'משגעת' שלו מתגמדת.

אלטרנטיבה – ישנו משל עממי על שלושה עיוורים שמיששו פיל והתווכחו אם פיל הינו קשה ודוקר, שומני ועבה, או רך ושעיר… ישנן דרכים חילופיות לפרש את מראה עינינו. דיון לכף זכות, ו"כניסה לנעליו של השני", הינן דרכים לפתוח את עצמנו לקבלת פרשנויות 'פחות מסעירות' לאירוע שלפנינו.

התבוננות – כאן דרוש אימון רב של העיניים, אמון של אמונה. אם אנו נאמין באמת שה' משגיח עלינו בהשגחה פרטית, ועוד יותר מזה ש"גם זו לטובה"[3], נמצא את עצמנו מקבלות ב'זרועות פתוחות' אירועים בלתי נעימים, היות וזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו עכשיו, ואולי המרכיב ה'לא-נעים' הוא כמרירותה של התרופה או קריאה של הקב"ה להתקרב אליו. אמונה פירושה הכרה שלי בכך שהקב"ה מנהל את העולם, וממילא אף אדם לא יכול לעשות לי משהו מבלי שה' גזר על כך. ההכרה בשלטונו של ה' בעולם, מפקיעה אותי מהיות שליטת העולם… הרבה פעמים אנו מתעצבנות כשמשהו 'לא הולך' בדיוק כמו שאנו תכננו או רצינו שהוא 'ילך'. המחשבה שדברים צריכים לקרות כפי ראות עינינו, היא בעצם תוצאה של המידה הלא נעימה הנקראת 'גאווה', שהיא שורש הכעס, והיא נובעת מחוסר אמונה חושית.

עד כאן ניסיונות להגיע ל'כושר', כדי לנסות להיות בריאים יותר, אך מה קורה כאשר נצנוץ הכעס כבר מאיים להציף, או כשהוא כבר מתלקח? להלן מספר רעיונות להתמודדות.

א) הניגוד לכעס הוא 'הארכת אף'. הרב גינזבורג מציע לביטוי זה פירוש מציאותי: הארכת אף = הארכת הנשימה. נשימות עמוקות הן סגולה טובה לא רק ל'צירים', אלא גם ל'יצרים'. דרך הנשימה מתחזקת הנשמה, וחוזרים להיות 'בעלי בחירה' במקום 'עבדים' הנשלטים על ידי אש הכעס.

ב) יש סיפור ידוע שמספרים כמעט על כל גדולי המוסר. לרב היה 'בגד כעס', שהוא היה לובש אותו בכל פעם שהוא הרגיש רצון לכעוס, על מנת לכעוס. כמובן, עד שהוא היה מתלבש כבר היה עובר הזעם… גם אנו יכולות למצוא טכניקות ו'לבושים' שונים ל'האריך את האף' עד יעבור זעם, כי גם פה נכונה האמרה: 'הזמן הוא הרופא הטוב ביותר'!

ג) כאמור לעיל, כשאנו כבר מלאות בכעס, חבל להדחיק אותו, הוא רק יתעצם, כמו לבה באדמה… צריך למצוא דרך לפנות את ה'פסולת' הרגשית הזו בצורה מבוקרת. כתיבה הינה דרך מצוינת לעשות את זה. הכי טוב – כתיבה חופשית ללא מחשבה וביקורת, פשוט למלא עמוד או שניים בלי להרים את העט. אפשר אחר כך לזרוק את הדף לפח…

ד) יש המעדיפות לנווט את האש המתלקחת לכיוון חיובי. לדוגמא: הסתערות על הכלים בכיור, או כל פעילות אקטיבית מרפה – ריצה, הליכה וכד' (לפעמים פשוט כדאי לצאת מהבית לעשר דקות! גם זו צורה 'להאריך אף' כדלעיל).

ה) כיוון אחר לגמרי הוא להשתמש בכעס כ'פנס קסם', להאיר נקודות שעלינו להמשיך לעבוד עליהן. הרבה פעמים אנו מתעצבנות על מישהו, כי הוא עושה מעשה שמזכיר לנו את עצמנו. ובכלל, כדאי לראות מדוע איננו מוכנות לקבל סיטואציה מסויימת, מה הן התחושות השליליות שקדמו לכעס וגרמו לו להתעורר?

חשוב לשים לב לכך שילדינו מאוד רגישים לרגשות שלנו, וכשאנו כועסות הם נוטים לקחת את כל האחריות לכך על עצמם. חשוב להבהיר להם (וגם לנו!) ש'אנחנו התעצבנו', ולא ש'הם עצבנו אותנו'. וזו האמת! אנו בעלות בחירה חופשית, ואין דבר בעולם שמכריח אותנו להגיב בצורה כזו או אחרת. כדאי לנו לזכור שאם אנו כועסות, זה רק בגלל שאנחנו בחרנו לעשות זאת! (מובן שאם צריך, יש להוכיח אותם על התנהגותם, אך על ההתנהגות שלהם, ולא על שלנו).

יתר על כן. הראי"ה אומר[4], שכאשר רואים קבוצה שכועסת תדיר, אין זאת אלא כעס שלהם על עצמם, מחוסר יכולת למלא את הריקנות שהם חשים. הרבה פעמים אנו כבר ב'מצב רוח' רגיש בו כל דבר קטן עלול 'להקפיץ' אותנו. כדאי לשים לב לגורם של התחושה הזו. הרבה פעמים זו אכן ריקנות, וכמו שאומר הראי"ה "הכעס בא מחוסר יצירה רוחנית"[5], כשנחסמת האש הרוחנית, היא פורצת בדרכים אחרות.

לפעמים אנו מרגישות את חוסר היצירה דווקא בבית, או כמו שאומר הראי"ה: הכעס לפעמים בא לאנשי המעלה ב"פגישה פתאומית עם המציאות, העומדת בשפלותה בחיי המעשה"[6]. מובן אם כן למה אנו מתעצבנות הכי הרבה בבית… טיפול שורשי, אם כן, יהיה אך ורק להיות יותר יצירתיות, להתפתח ולהתקדם מבחינה רוחנית.

ומה עם הצמצום הבלתי-נמנע שבעיסוקי ה'בית' (החשובים!) נסיים בדבריו של הראי"ה[7]: "ארך האף של ההשכלה הרחבה מתרומם על כל אלה, והאדם המסתכל ישכיל איך שכל הירידות עליות הן באמת, והצמצומים וההגבלות מביאות לידי אורה רחבה א-להית עליונה. אז ישוב הנטיה הא-להי להאיר בנשמה, ויפיק נחת ורצון, ואור צדיקים ישמח". ולנו נשארה עבודה רבה, לתרגם את זה לחיי המעשה, להתבונן ולגלות איך כל ה'ירידות' הן באמת 'עליות', ואיך דווקא הצמצומים מביאים לאור גדול.

מתוך ספרנו "אור הלבנה". לרכישה לחצו כאן

[1] מובא ב"בני יששכר", כסלו-טבת מאמר א.

[2] ברכות ז, א.

[3] תענית כא, א.

[4] אוה"ק ג, רמג.

[5] שם.

[6] "מידות הראי"ה", כעס.

[7] שם.

לכל אחד מאתנו יש זיכרון אישי, אך יש גם מושג של זיכרון קולקטיבי. כלומר, חוויות ואירועים הנצרבים בתודעה המשותפת לכולנו.

מקום של בכורה בזיכרון הכללי שלנו תופסת ירושלים, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…" (תהילים קלז, ה). ארבע הצומות, שעשרה בטבת הוא הראשון שבהם, מבחינה כרונולוגית, מהווים רק חלק מריבוי התזכורות שיש לנו לירושלים ולבית המקדש. מתחת לחופה ועל קיר הבית, בהשמטת כלי מן השולחן, או בתכשיט החסר מן ההופעה המושלמת, ניצבת ירושלים, ואנו מתבוננים שוב ושוב בחור הגדול שנפער בחיינו.

כך גם ביחס לשואה. עלינו לזכור ולא לשכוח, את אשר קרה לעמנו, בבחינת "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז). הזכירה איננה מחייבת שקיעה בתמונות הזוועה, אך הזיכרון צריך ללוות אותנו בחיינו, ובכוחו לכוון אותנו לדיוק יתר בפעולותינו ועבודתנו.

ישנן אפשרויות רבות לשילוב הזיכרונות הללו במהלך החיים השוטפים, באירועים מיוחדים כבחיי היום-יום. זכירה מתמדת, מבלי לתת לעצמנו לשקוע בשכחה שאנו בגלות ומצפים לישועה, תוביל אותנו לזעקה אמיתית – "עד מתי?", ובע"ה גם לגאולה השלימה במהרה בימינו.

מתוך ספרנו "כאור שבעת הימים". לרכישה לחצו כאן

המהר"ל מאפיין את הבכי כדבר שבא תמיד על ביטול והפסד של מציאות, ועל כן עיקר הבכי יהיה על ביטול והפסד מציאות אמיתית בעלת מעלה פנימית אלוקית וקדושה (ראו "באר הגולה", ד). מכאן מובן כיצד אפילו הקב"ה, השלם בכל מיני שלמות, מסוגל לבכות על החורבן (חגיגה ה, א). דבר זה מתעורר כתוצאה מגרעון במעלתה הפנימית של המציאות, שנגרמת על ידי סילוק השכינה, בעת חורבן הבית.

כולנו בוכות. אנו בוכות על דברים חשובים יותר או פחות, אך המשותף לכל מצבי הבכי הוא הנגיעה המשמעותית בפנימיות נפשנו וההרגשה שאכן חסר לנו משהו. היכולת שלנו לבכות על חסרונו של בית המקדש תלויה בהתבוננות שלנו בחלל שנפער בעולמנו ובעולם כולו בעקבות גלות השכינה. אך היכולת שלנו לבכות על החורבן היא גם עדות לשאלה עד כמה אנו מחוברות באמת לדברים בעלי מעלה פנימית. עד כמה מה שנוגע לנו, ואף יכול להסעיר אותנו, קשור לרבדים השטחיים או החיצוניים יותר של המציאות, או לאותם רבדים סמויים ואמיתיים.

בשבת פרשת ויגש, הסמוכה לעשרה בטבת, אנו מוזמנות להיפתח לבכי שלא קשור רק לרגשות ולחוויות אנושיות, אלא אף לבכי המחובר לאלוקי. מתוך שנתאבל על חורבנה של ירושלים, בע"ה גם נזכה ונראה בבניינה ובשמחתה.

זהו סודו של חנוכה. את חנוכה אנו חוגגים בעיצומם של ימי המעשה, באמצע שגרת החורף. לכאורה, הכל אותו דבר, אלא שבהדלקת הנרות אנו פותחים בנפשנו את היכולת להסתכל על אותן מציאויות באור חדש. "וחנוכה הוא לשון התחדשות, כמו: מזמור שיר חנוכת הבית" ("קדושת לוי" בסופו, "על קריאת שם חנוכה").

לאור הנרות, אנו מסוגלות להסתכל על בני הבית המקובצים סביבנו, להתייחס מחדש אחד לשני, ולראות דברים שאולי לא ראינו. בין היתר, בכך פותח חנוכה אפשרויות חינוכיות חדשות, ובעיקר התחדשות בעבודה החינוכית.

לאור נרות, אנו מסוגלות גם להסתכל על עצמנו באור חדש, ולהאמין ביכולת שלנו להתחדש ואף להתקדם.

מתוך האור הגדול שדולק בפנים, אנו אף מסוגלות להעיף מבט החוצה, מבעד לפתח. כך ניתן לראות את הכוכבים, כמו גם את הפינות החשוכות, שמחכות לקצת אור וחום.

באותו רגע, אנו מוזמנות גם לצאת החוצה, לדפוק על דלת השכנים, להאיר את ביתם, לחמם את לבבם, ולהתפלל שאור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.

מתוך ספרנו "כאור שבעת הימים"

כאן אנו מבינות את עומק הסוד – השאלה היא אם "כל הלב" נמצא או לו. שאלת "מה שלומך?" שאיננה מלווה בהתעניינות אמיתית, עלולה להשאיר את הנשאלת עם טעם מריר של ריחוק, ואילו לחיצת יד מלאה חום יכולה ללוות אדם לכל החיים, כפי שמעידים אנשים שזכו לכזו לחיצה מלבו האוהב של רבי אריה לוין זצ"ל.

המאבק בין הקרירות והחום, המרוחק והקרוב, החיצוני והפנימי, התגלגל שנים רבות אחר כך בדמות מלחמת ישראל ביוונים. ר' שלמה קרליבך אומר ש"ליוונים לא היה אכפת מה תעשה, ובלבד שלא תהיה קשור למה שאתה עושה. תעשה כל מה שאתה רוצה, רק אל תכניס את הלב שלך לתוך זה" ("למען אחי ורעי", עמ' 179). לדבריו, גישה זו מסומלת בכך שהם היו מוכנים להשאיר את בית המקדש על תלו, ורק חיללו וטימאו את הפנים שלו, את תוכו. נרות החנוכה שאנו מתכוננים להדליק, שבים ומחזירים לנו את האור והחמימות לחיים. הם תורמים לנו בבניית בתינו, ומחברים אותנו ביתר שאת זה לזה ולריבונו של עולם.

ולרוצות להקדים, אפשר להתחיל כבר בי"ט כסלו, ראש השנה לחסידות. להתקרב ולאהוב זה את זה, להאיר ולהחיות את כל המחשכים, זו תורת החסידות על רגל אחת ("היום יום", כד טבת). ואידך פירושא הוא, זיל גמור.

מתוך ספרנו "כאור שבעת הימים"